שחרחורת סופרת ומשוררת
עוד מהדלת אני רואה את הספל ואת שתי הידיות שלו: אחת בסדר. אחת שבורה. ריבי עושה לי תנועה עם הראש, ואני מבינה שהיא מבקשת ממני להיכנס. בדרך כלל כשאני נכנסת לבתים חדשים אני קודם כל בודקת אם הם נקיים. יש לי אלרגיה ללכלוך ולאנשים מלוכלכים. לאנשים מלוכלכים יש נשמה מלוכלכת. זה מה שאני חושבת. אבל זה לא תמיד עובד גם בכיוון ההפוך…זאת אומרת, לאנשים נקיים אין בהכרח נשמה נקייה… לא משנה. אבל הפעם, כשאני נכנסת, אני לא מצליחה לראות כלום חוץ מהספל הזה. עומד על השולחן במטבח כמו טרומפלדור. זה מבהיל אותי לאללה. מי שמע על דבר כזה? זה הדבר היחידי שהיא צריכה לקנות! ספל וקפה. זה כל כל מה שהיא צריכה כדי לעשות את העבודה שלה כמו שצריך… זה כמו שאני יתקמצן לקנות מספריים… או שאני יקנה את הקונדישנר הכי הכי פושטי שקונים אצל חיים בקילואים ויש לו ריח מגעיל שאפשר למות ובמקום שהוא יפתח את הקשרים הוא עושה ההיפך. סוגר אותם. … מה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להשקיע כמה גרושים ולקנות ספל חדש? "ריבי, בחייאת." אני אומרת לה, "זה סימן לא טוב הספל הזה שלך." ריבי מסתכלת עלי וישר אני מבינה שהיא לא מתה על ההערה שלי. אבל מה לעשות? זאת אני. יש לי פה גדול כמו של שקנאי. את זה אבא שלי כל הזמן אומר. והוא צודק. אין מה להגיד. אני, כל מה שאני חושבת. אני אומרת. ומזל שבשלב הזה כבר שמתי לב שהבית לא מי יודע מה מלוכלך, פה ושם קצת אבק בפינות של החדר, לא משהו רציני, אחרת גם על הכסא שהיא סימנה לי לשבת לא הייתי יושבת. אחרי כמה דקות, בזמן שהיא מעמידה את הקנקן עם המים על הגז, היא סוף סוף נזכרת לענות לי, "אל תדאגי. דורית. זה ספל מיומן." כאילו ספל זה כלב נחייה. מה עוזר לי שהוא מיומן אם הוא שבור? אבל אני לא מתווכחת איתה. אבא שלי הזהיר אותי אלף פעם לבוא אליה עם אנרגיות טובות ובלי מטענים. שיפתח לי המזל. נמאס לו שרק אני נשארתי רווקה מכולם. אלא שאז אני רואה אותה מוציאה מהארון מטבח, שקית קפה שחור. האדומה הזאת של עלית. עולה חמש שקל. ואם קונים בסופר כשיש מבצעים אז זה אפילו ארבע בעשר. כמובן שאני לא מתאפקת. "מה, זה הקפה?" אני שואלת אותה, "תורכי מעפן כזה… של עלית?" למרות שזאת ממש שאלה לגיטימית לדעתי, בכל זאת, זה העתיד שלי, על השאלה הזאת היא בכלל לא טורחת לענות. רק מחזיקה את הטרומפלדור ביד ימין. ואת הכפית ביד שמאל. ובוחשת. ועוצרת. ובוחשת. ועוצרת. איזה שעה היא ככה, מערבבת את הקפה כאילו זה בטון ואם היא תעצור הוא יתקשה ויילך פייפן. והיא מתיישבת מולי. השולחן לא גדול, אז אני אפילו מרגישה את הכפות רגליים שלה. קצת נוגעות בשלי. ואני שמה לב למשהו מה זה מוזר. המבט שלה מקבל את הצבע של הקפה! בחיי. שחור חום כזה. בדיוק כמו שאומרים שבעלים של כלבים נהיים דומים לכלבים שלהם… ככה העיניים שלה נהיו דומות לקפה. היא מניחה את הטרומפלדור על צלחת קטנה עם ציורים של סוסים שחורים ואומרת לי, "תשתי." עכשיו. אני שונאת קפה שחור. כולם יודעים את זה. אני שותה רק נס קפה. ועם הרבה סוכר וחלב. אבל אני כבר לא מעיזה להגיד שום דבר. אבא שלי אומר שהיא קצת מכשפה. פעם, לפני איזה ארבע שנים, היא קראה את המוות של מישהו מהעבודה שלו. מאז הוא בטוח שיש לה כוחות. מה אני יגיד לכם? מינימום אלוהים הוא עשה ממנה…אבל בכל זאת, לפני שאני שותה, אני מציצה פנימה. לתוך הספל. וככה, כמו מאז שהייתי ילדה קטנה, באים לי הדמיונות. ישר אני רואה את החתונה שלי משתכשכת בקפה…ואני רואה את השמלת כלה ואת התסרוקת שאני יעשה לעצמי. ואני רואה את החתן ולרגע בא לי לצחוק כי החתן זה דניאל, הגיס של וורדה…אבל לריבי אין סבלנות במיל. היא עוד פעם אומרת לי, "תשתי. תשתי. אין לי את כל היום בשבילך…. אני לא מקבלת לקוחות בין שתיים לארבע. זה רק בגלל אבא שלך. הוא ביקש כל כך יפה." אז אני שותה. וגם זה קצת מדאיג אותי. כי זה יוצא שאני כאילו שותה את העתיד שלי… ויש לי טעם מר בפה. הקפה הזה משאיר אותי עם טעם מר בפה. כי בנוסף לכל הצרות, מסתבר שהיא באמת קמצנית. אפילו סוכר לא שמה. מה יכול להזיק סוכר? להיפך. דווקא יכול לעזור להמתיק את העתיד… עד עכשיו החיים שלי לא משהו. לא מרים. אבל גם לא קצפת. וגם לא דובדבנים. סתם. חיים רגילים. בית עבודה. עבודה בית. לפעמים מישהו מהדודים שלי מנסה להכיר לי מישהו. אבל כל הבחורים שהביאו לי יותר נמוכים מכיור וגם ריקים כמוהו. וטמבלים שאפשר למות. אפילו בגרות אין להם. מה אני צריכה אחד כזה שלא יודע מי זה טרומפלדור? טוב, לא משנה. אז אני שותה את הקפה המגעיל הזה. ונחנקת בשקט כמו שאומרים. וכשאני גומרת ריבי מכניסה את העיניים שלה לתוך הספל ואומרת, "יופי. עכשיו נהפוך…" ולוקחת את הצלוחית עם הסוסים השחורים ומניחה על הספל. ואחר כך מרימה את הספל ובודקת אותו טוב טוב. אבל לא אומרת כלום. "נו." אני אומרת לה, "דברי. דברי."
היא לא עונה, רק פולטת מילה אחת, "מוזר."
"מה מוזר?" אני נבהלת, "מה מוזר?"
"אני רואה כלום…. זה פעם ראשונה בחיים שזה קורה לי…"
"מה כלום?" אני מרגישה שהלב שלי מוסיף לו עוד כמה שערות לבנות, וצונח. "מז'תומרת את רואה כלום?"
"כלום. דורית. כלום זה כלום."
"מה, אולי בגלל שלא שתיתי כמו שצריך?"
היא עושה לי לא עם הראש.
"אז מה, אולי אין מספיק בוץ?"
"לא. לא. זה לא זה… זה יותר… כלום. אני פשוט רואה כאן שאין לך עתיד."
בא לי לבכות. לא רק בא לי. אני ממש מתחילה לבכות. ופתאום, בזמן שאני מוציאה טישו מהכיס, היא אומרת לי. "… בואי בואי… את רואה את הצורה הזאת כאן?"
אני לוקחת את הספל ביד – ידעתי שהוא מזל נאחס. אני מטומטמת שהסכמתי – "מה, את החץ?" אני מבררת ומרגישה שהלב שלי מה זה רועד. איך אני יחזור לאבא שלי? איך אני יספר לו שהמכשפה הזאת לא ראתה חתן ולא ראתה חתונה..? החיים שלי בזבל. אני אומרת לכם. החיים שלי בבוץ.
"כן." היא אומרת ומהנהנת. "כן. כן. החץ הזה… זה סימן."
"סימן למה?"
"שהחיים שלך הולכים כל הזמן באותו כיוון… לכיוון הסוף."
"מה סוף?!? מה ז'תומרת? החיים של כולם הולכים באותו כיוון…" אני ישר עונה לה. מה היא רוצה להגיד לעזאזל? "ריבי. בחייאת. את תהרגי אותי עוד שתי שניות. יכול להיות שאת מתבלבלת..?"
"מה סוף?!? מה ז'תומרת? החיים של כולם הולכים באותו כיוון…" אני ישר עונה לה. מה היא רוצה להגיד לעזאזל? "ריבי. בחייאת. את תהרגי אותי עוד שתי שניות. יכול להיות שאת מתבלבלת..?"
"אני? חס וחלילה! אני…אבא שלך בטח יודע. אני אצלי אין פיספוסים." היא קובעת וחופרת עוד קצת עם העיניים שלה בבוץ וממשיכה, "אני רואה את זה עכשיו ברור… אני אומנם לא יכולה לתת לך תאריך מדוייק. אבל זה מה שאני רואה… זה יכול להיות עוד שנה. שנתיים. אולי עשר. אולי עשרים שנה. אני באמת לא יודעת…אבל אני רואה מוות. אין מה לעשות, מותק. אבל אצלך בסוף אני רואה מוות."
לשיר של רות בלומרט, "קוראת בקפה" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14453&blogID=254
נחמד מאד. מזכיר לי בסגנונו ובאופיו את "תמונות יפואיות" של מנחם תלמי
תודה גיורא. שמתי לב שגם אתה התעניינת בשיר של רות. בוקר טוב!
ברררר
מוות זה דבר טוב איריסולה
כתוב מצויין קודם כל
סתם שיתוף קטן: בסוף דצמבר 1999, בכוך אפל של החיים, מקום עבודתה של ע המכשפה הלא פורמלית, אצבעותיה שלפו עבורי את קלף המוות מהטארות הקלאסיים. בקולה המפוייח היא אמרה: אל תדאגי חביבה, זה העתיד הכי טוב שאני יכולה להוציא לך.
גם אני בכיתי מפחד לאור הזיקוקין מקצות העולם שהתפוצצו בטלויזיה של בית האבות הסיעודי הנידח, שם בחשה בחיי.
וחיי?- אחרי זמן קצר מאד השתנו ללא היכר.
סיפור אמיתי איריס.
איזה סיפור אנקדוטי משעשע. ולחשוב שאני לתומי הייתי השראה?
טוב, מעתה אל תבזבזי כסף [צחוק צחוק] על ידעונים של קפה עלית וטעמו …
תודה על המחמאה .
רות יקרה וטובה, אכן את השראה!וכמו שכתבת לי בפוסט ההוא על חווה, אני כל כך מודה לך שנזדמן לי לצמוח לצידך במטע הזה. תודה תודה. ואני שותה רק טסטר צ'ויס… נשיקות ויום נפלא!
אוי, איריסי. סיפור גדול!
אני, יומיים לפני שנסעתי הפעם לארה"ב, הלכתי לחברה טובה טובה שפותחת בקלפים.כדי להיפרד ממנה. ובעוד שתינו ממררות בבכי, היא אומרת לי, "יאללה. תשאלי שאלה." צריך הרי לשאול שאלה… אז דבר ראשון שאלתי על הספר. והיא הוציאה לי ארבעה קלפים שכולם יצאו מה זה טובים. הצלחה. תהילה… לא זוכרת את השניים האחרים… אז אני מה זה רוצה שהעתיד שהיא פתחה לי יקרה!!!
ןתודה לאל שההיא שלך הייתה מכשפה דמיקולו… איך הייתי פוגשת אותך אחרת?
נשיקות. נשיקות.
היי איריס
החלום שמשהו יביא לנו את התסריט של החיים שלנו…
כניראה התסריט הכי טוב הוא לחכות בסבלנות.
להתראות טובה
הי טובה יקרה, בדיוק!!! אבל אני מגלה, ככה, בזמן האחרון (והנה, גם התגובה של איריס קובליו מחזקת את זה…) שאת התסריט הכי הכי טוב כותבים לנו החיים, בכבודם ובעצמם.
תודה שבאת לבקר אותי!
ספור מצחיק , בדיוק ההפך מהשיר "אצל ברטה" של יגאל בשן
יש מישהי שנכנסה לטראומה בגלל נבואת זעם של מתקשרת דה מי קולו אחת
אסור ללכת לשרלטנים האלה, ואת הצלחת יפה, איריס ,להלעיג עליהם
חנה חנה יקרה. שמחה מאד שהצחיק אותך… למרות שזה נושא בכלל לא מצחיק. מכירה מישהי שעזבה את חבר שלה, כי איזה "מכשפה" אמרה לה שהם לא מתאימים.מאידך, אני כל כך מאמינה שמה שצריך לקרות קורה. אז במקרה הזה, אולי הם באמת לא היו צריכים להתחתן… נשיקות ולילה טוב!
אה. ומוש צריך לקנות לי את לאורה שלך. מתה לקרוא אותה… אכתוב לך אם הגיע אלי, וחוויות מהקריאה. מקווה כל כך ששתיכן מצליחות.
איריס, חמוד. אם היא היתה שותה קפה עם הל, הכול היה אחרת. יש "קפה הגליל", ממליץ.
נועם מחמדי. אגלה לך שהבאתי הל מהארץ… מכניסה את זה בעיקר לעוגות התפוחים שלי.. (כבר הזמנתי אותך שתבוא לטעום מהן! אתה בא? סיגלית תשמח.
אבל תביא את שבא איתך.)ואתה יודע, לאמריקאים אין נס קפה. הם שותים רק שחור. הם הרי הכי פוליטיקלי קורקט.קצת הל בטח לא יזיק גם להם.
הי איריס.
סיפור מקסים. וכמו אחרים, גם לי יצא שחברה קראה דווקא בקלפים עבורי לפני החתונה. באופן מפתיע יצא קלף המוות, אבל התייחסתי לזה שזו סוג של פרידה מאהבה גדולה שהייתה ואיננה וכולי פנויה לאהבה שלפני. בקיצור, תלוי איך אנחנו בוחרים לראות את המציאות או הדמיון. נ.ב. יש הרבה טעויות כתיב. בעתיד בלשון יחיד כותבים: אתקמצן, אקנה, אחזור…
נשיקות
תודה, חבורת הבלשים הקטנה והסודית!
מצחיקה אחת. הטעויות הן בכוונה. זה חלק מה"דיבור". יש לדורית (דורית כמובן במילעיל) מין דיבור כזה. של החיים.היא לא חכמה מידי, אבל גם ממש לא טיפשה.
נו. בכל זאת אין ספק שהסיפור יהנה מעוד קצת עיבוד אם אני צריכה להסביר את זה.
איריס, תני לי את המייל שלך.