שודדי הסופגנייה האבודה

   
בחג חנוכה, בשנה שעברה. קרה לי מקרה, מצחיקי נורא. קצת לפני הדלקת הנרות, זה היה נר שני, נכנסנו למטבח, אוריה ואני. בלי שום עיכובים, בלי שום בעיות, התחלנו מיד להכין סופגניות. 
רגע, סליחה. בעצם לפני שאני ממשיכה, אני מוכרחה. ממש מוכרחה. לספר לכם שאצלנו במשפחה, מכינים סופגניות ישראליות. ולא סתם ישראליות. אלא ישראליות פלא. בכל העולם אין סופגניות כאלה.
אתם בטח אומרים, שטויות במיץ אוכמניות. זה לא יכול להיות. אין דבר כזה סופגניות "פלא" ובטח לא "ישראליות". איריס מבלפת. היא סתם ממציאה. כולם מסכימים שהיא מגזימנית ידועה… 
אז תתפלאו! תקראו ותיראו. 
מדובר במתכון, או מוטב, פלא מתכון, שצמח וגדל במזרח התיכון. מדור לדור, במשך שנים. הוא נודד ועובר מאבות לבנים. אומנם יש אומרים שהמתכון הזה מעט… אהממ… איך לומר? קצת מופרע. קצת מוזר… בעיקר בגלל שאין בו שום מרכיב מוכר. זאת אומרת… אין בו קמח. אין בו שמרים. אין בו חומרי התפחה אחרים. אין בו ריבה או וניל או בוטנים. אין בו גם צורך בשום טיגונים. אין בו אפילו גרגר של סוכר. בקיצור, אין במתכון הזה שום דבר. 
אתם בטח שוב אומרים… אי אפשר להכין סופגניות משום דבר! 
אז שוב תתפלאו! במזרח התיכון אפשר ואפשר! 
אם מכלום ושום דבר אפשר לבשל מלחמה, אז גם משום דבר ומאומה, אפשר להכין ארוחה שלמה. כן. אני יודעת. זה חסר היגיון. אבל אין מה לעשות. ככה מתנהלים דברים במזרח התיכון. וגם אצלנו, בישראל הקטנטונת, מתנהלים הדברים באותה המתכונת. קצת מלא כלום. קורטוב של מעט. מה התכלית? לאף אחד לא אכפת. אז גם לסופגניות האלה, יש את אותו היגיון פנימי רעוע, ותאמינו או לא, אבל בחנוכה טורפים אותן אצלנו כל השבוע.
טוב, האמת שלא רציתי סיפור בעל אופי פוליטי, אז רק תנו לי להיזכר איפה בדיוק הייתי…
אה. כן. 
אז אוריה ואני נכנסים למטבח בלב הומה וצוהל, להכין שמונה סופגניות פלא, לתפארת מדינת ישראל.
אחת, לסבתא, אחת לסבא. אחת לאמא, אחת לאבא. אחת לנעמי, אחת לאיתן. אחת סופגנית פיצפונית קטנטנית לאסף הקטן. ועוד אחת, גדולה ומשובחת. לאוריה החמוד ששימש תת טבחת.
אז יושבים אנחנו ככה, עושים חיים, כל טוב ונחת. שרים קצת שירים. מוחאים גם כפיים. ב"סורה החושך" רוקעים ברגליים. ועוד שני שירים, לפני שמעיק, על כד לי קטן. ונר לי דקיק. ושיר אחרון, כי כבר יש תיאבון, אנחנו מקדישים לאדון סביבון.
אבל פתאום, בלי שום קשר לחנוכה, כולנו משתתקים כשנשמעת צעקה. 
סבתא מסתכלת על סבא. אמא מסתכלת על אבא. נעמי מציצה באיתן. אסף כנראה נבהל. מיד נכנס מתחת לשולחן. ואוריה עומד. כולו רועד. צועק וצועק. כאילו אחזו השד.
"מה קרה?" אני שואלת בטון נוזף. 
אוריה נראה לי עומד להתעלף.
"מה קרה?" גם אבא שואל. 
"נעלמה… הסופגנייה נעלמה…." אוריה ממלמל.
ובאמת. כולנו מגלים שאכן כי כן. לא יאומן. ואיך יתכן. אבל הצלחת של אוריה ריקה ונקיה. שום פלא. ושום סופגנייה.
סבתא תמיד הכי מיומנת. מבצע חיפוש היא מיד מארגנת. נוטלת פנס וגם שני מזלגות וכבר מקפצת כל שתי מדרגות. קולה מצקצק מן הקומה השנייה: "אל דאגה, נכדי אוריה! מיד נמצא את מחולל השערוריה! לא ניתן לו, חלילה, להימלט סתם כך. להחזיר את הסופגנייה הוא יהיה מוכרח!"
סבא גם קם, ובטון מבוהל, נושא עוד נאום יוצא מהכלל, "דבר כזה? איפה נשמע? שככה תיחטף סופגנייה תמימה? זה איום ונורא. ואיך זה קרה? מדובר כאן בבת ישראל כה כשרה!" וסבא עוצר, ולוגם לו קצת מים. אפשר לראות שרועדות לו הידיים. הוא מאד מודאג. וכולו גם מזיע. "מי יודע עד אנה נגיע? זאת אחת משעותינו הקשות. מדובר פה ממש בהצלת נפשות. ואם אתם שואלים אותי, צריך לארגן מבצע משפחתי. ובעצם.." סבא עוצר לרגע אחד, ואז הוא חייב להשלים ת'משפט, "ובעצם… אם אני שואל את עצמי. אני חושב שאין מנוס ממבצע לאומי."
אבא מסכים ובלי שום תרוץ, נוטל מעילו, והוא כבר בחוץ. כעבור חצי רגע, הוא שב ונכנס, "סליחה, שכחתי לקחת פנס." עוד רגע חולף, בראשו הוא חובט, "סליחה, שכחתי לקחת רובה."
"אבא, חכה לי," נעמיקי צועקת, "אל תצא בלעדי!" היא החוצה חומקת. 
איתן, כרגיל, בלי צל של היסוס, מהר ומיד מצטרף לחיפוש. נוטל מערוך וחופן של במבה. רודף ודולק ונחפז אחר אבא.
אוריה, אין מה להגיד, באמת נשבר הלב. כל אותו זמן לא מפסיק לייבב. "תמיד זה קורה לי. אין לי מזל! מי שמע על דבר כזה בכלל?"
"די. מתוק." אני אומרת. "מיד נמצא לך סופגנייה אחרת… אתה יודע מה? קח את שלי. גם ככה לאכול אותה אין לי שום כוונה. היא נורא שמנה ונורא משמינה. באמת. הנה. קח לך מתנה."
"אבל איך זה יכול להיות?" אוריה עוד בוכה, מזיל דמעותיים. "מה, לסופגנייה יש רגליים?" 
למשמע הדימוי אני מחייכת וקצת מגחכת. אולי באמת היא החליטה לקום וללכת?!? אחרי הכל זאת סופגנייה ישראלית. עושה מה בראש. ללא שום תכלית. לא מתרגשת ממהומות. לא מפחדת ממלחמות. עצמאית. ריבונית. לא גוזרת על עצמה רזון. ישראלית! לא דופקת חשבון!
"רגע." פתאום אוריה לובש הבעה מבודחת, "אני חושב ששמעתי איזה רחש פה מתחת…"
אני מהנהנת ומשתתקת. אוריה שומר על שקט. שנינו מנסים מאוד. עוד קצה קול אולי ללכוד. רגע קל חולף ביעף. אט לאט יוצא אסף. השולחן שימש מסתור. לשודד קטן גיבור.
טוב. הסוף כבר ברור ולגמרי ידוע. הקטן הדעתן עשה פה שיגוע. גם טרח להסביר בצורה עניינית: "זה לא פר שאני קיבלתי רק סופגנית. כזאת פיצפונית. בכלל לא רצינית. בביס אחד אפשר לגמור… מה זה? אני נראה לכם ציפור? רציתי סופגנייה אמיתיה ענקיה. בדיוק בדיוק כמו זאת של אוריה." ואף חתם בלי שום בושה. "אפשר עוד אחת בבקשה?!?"

 עוד שני סיפורים לילדים:

הדמעות של איתן : http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14146&blogID=290

אסף חולה היום : http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13871&blogID=290