שחרחורת סופרת ומשוררת
אני חייבת לספר לכם.
אתמול בערב קראתי לאיתני את הסיפור שכתבתי עליו. בפעם הראשונה. לשמחתי, הוא בהחלט צחק במקומות הנכונים. בעיקר בהגזמות הט"ו בשבטיות שלי. (אוּריה, הגדול שלי, אפילו נתן לי ציון, "אמא, יש לך חרוזים לא רעים!") אבל כשהגעתי לסוף, איתן פתח עלי זוג עיניים ואמר לי בקול מאיים, "אבל לא סיפרת את הסיפור הזה לעוד מישהו, כן?"
"מה זאת אומרת?" גימגמתי. (הוא בן שש, והוא עדיין לא יודע מה זה בלוג.)
"אני מתכוון" הוא אמר לי והגומה שלו בכלל לא נפערה, "שאני מקווה שלא סיפרת את זה לאף אחד…"
"אההמ…" הימהמתי. "לא למישהו שפגשתי…" (שקר מוצלח. הרי את אף אחד מחברי הבננות לא ראיתי עדיין. חוץ מבתמונות הקטנטנות והלא מחמיאות בפינה הימנית.)
"כי אם אני יגלה שסיפרת עלי למישהו…" ואז הוא ממש נבהל. "וחוץ מזה… אני לא רוצה שרודי ויואב ידעו שכתבת עלי סיפור!"
"ובכן," אמרתי לו די עלובה ונעלבת, "אני חושבת שרודי היה מת שאמא שלו תכתוב עליו סיפור."
"לא נכון."
"דווקא כן."
ככה המשכנו להתווכח עוד קצת, ואיתן חתם ואמר, "טוב. זה לא משנה. אבל את בחיים לא מספרת את הסיפור יותר! לאף אחד!"
וככה, חברים יקרים, למען שלום בית, אני נאלצת לבקש מכם לשמור על סודיות מוחלטת.
.jpg)
וזה החיוך שאיתן נתן לי, כשביקשתי לצלם אותו.
בעיה בעיה. אני לא התגברתי עליה. יש לי הרגשה ותקווה שאת כן איריס יקרה!
ראית מה זה? מירי? בסוף הוא עוד יכתוב עלי סיפור, "אמא עושה בושות"!!?!
הנה כבר תקפת את הבעיה. שיתחיל מיד!
Oh Dear,
Don't you ever take a rest? or a hike?
Go get a life, stop harressing us!!! Can't stand seeing you everywhere – why do you need so much attention?
Don't you have real friends?
It's pathetic.
ווי, אלוהים! איזה מהר אתה כותב באנגלית! יפה לך!
לי זה היה לוקח שעות.
נראה לי שאתה בטח גר פה קרוב, אז אולי אתה תרצה להיות חבר שלי?!?
אם אתה בניו יורק, אני אצלך בסופ"ש. אורזת ויוצאת. על האמת. אפשר להפגש בטיימס סקוור.
קבענו.
איריס איריס, קראתי את שני הפוסטים האחרונים ברצף. הסיפור מקסים, אך אודה שתגובתו של איתן גורמת לי אי נחת מהתנהגותה של אמא שלו. האם התהילה הרגעית שווה אובדן אמון של הילד באימו ?
איריס, זה מצויין. הצצה אל עולם הילד, כל כך חי, לא מעוצב מדי. עצוב שיש תגובות מרושעות– ראל תשימי לב והמשיכי לספר לנו סודות מחדר הילדים.
סבינה, היות ותגובתך מופיעה מייד אחרי
שלי אני שואל האם התכוונת ב'תגובות מרושעות' שראוי להתעלם מהן,גם לזו שלי?
ומעבר לכך, האם את מאמינה שאכן האומנות נמצאת מעל הכל ובשמה ראוי לספר מה שאת מכנה, 'סודות מחדר הילדים' ?
חסר רק שתסייגי את תשובתך למקרים ש'הילד מסכים'( מה שלא היה במקרה הנדון) שכן ידוע היטב שהסכמתו של ילד בן שש שווה כקליפת השום.
אהוד אהוד יקירי, הגם כי איני סבורה שסבינה התכוונה אליך, אין לי שום כוונה להתעלם מתגובתך, משום שבכנות, זה בדיוק נושא הפוסט.
איריס קובליו כתבה לי, "…כי החומרים שהכי נותנים לנו השראה הם בדרך כלל מערכות היחסים הכי קרובות והשאלה אם לחשוף או לא תמיד עומדת בפתח הדלת, רגע לפני היציאה." ואני מצטרפת אליה, כי היא היטיבה לתאר את הדילמה, ורק אוסיף ואומר, שכתיבה, אצלי בכל אופן, לא נעשית כדי לזכות בתהילה. אם התהילה היא תוצר שלה, מה טוב. אבל כתיבה ויצירה בכלל, היא בעיקר סוג של בעירה שקשה לי מאד לכבות. ממש שורף לי באצבעות.
עד עכשיו, במשך כל השנים שכתבתי לעצמי, כל הזמן כתבתי על אלה הסובבים אותי, האהובים עלי, והעניין לא עלה על הפרק. כי רק אני וכמה חברות קראנו את מה שכתבתי. משעה שזה יוצא החוצה, זה בהחלט עניין שמטריד אותי.
ושוב תודה שאתה פה אהוד אהוד.
סבינה יקרה. כל כך תודה על המילים החמות והמעודדות.
ואני לא נעצבת מאנשים שאינם יקרים לי, או שדעתם אינה חשובה לי.יש לי די והותר סיבות אחרות.
ושוב כל כך תודה שאת פה.
כל כך מתוק איתן שלך ,איריס, הספור מוכר- גם בילדותם וגם בבגרותם תמיד אסרו עלי לספר עליהם בספרי או בכיתה אצל תלמידי, אבל מי שמע להם, טקסט זה טקסט ואנחנו הלו עם של ציידים:)))
לימים הלכו לחפש בסיפורי, איפה הם נרמזים ,ויש לי בת מאוד דעתנית שסימנה את המקומות בהם היא נרמזת במרקר ,כמה שצחקנו והכל ,מאמי, ברוח טובה:)))
כמובן שצריך לעשות זאת בתחכום ,לשנות לעדן, לעבד,אבל ,בין היתר, מה שמזין את כתיבתנו זה עולמנו האישי
ואצלי הנכדה ,רומי, כבר מזמינה ספר שלם עליה , השובבה :)))
חנה טובה וחכמה,
תודה על ההתעניינות, הייתי בניו יורק.
(אני מניחה שהבחור האמריקאי מלמעלה שמח על החופשה הארוכה שעשינו לעצמנו…)
בדיוק כתבתי לאהוד, ואני מוסיפה וכותבת גם לך ולאומי וללוסי, שיש בחוויות האישיות שלכן משהו מאד משעשע, כמובן, אבל גם מאד רציני. אפשר באמת לטשטש… אפשר לקרוא לאיתן … אולי יונתן… אולי, ערן. אולי …
אפשר לחכות שיגדל. אז, קרוב לוודאי, יטרידו אותו דברים אחרים…
שבוע נפלא חנה. מקווה שהתינוקת גדלה ואוכלת יפה. ובעיקר נותנת לאמא לישון בלילה.
פעם קראתי בלוג על מישהי שהתווכחה עם הבת שרצתה עגיל בשפתיים או מש/הו כזה. בסוף האמא הסכימה — בתנאי שהבת תרשה לה לכתוב על זה בבלוג:))))))))))))))))
אומי יקרה… אז את אומרת שלנסות לשחד את איתני? אולי זה יעבוד?
אולי אני אקנה לו כמה חרבות ורובים בכל זאת? אולי אי ארשה לו לאכול את כל טונת הממתקים מהלווין? את לא תאמיני, יש לנו עדיין מעל למקרר שקית מפוצצת.
אני אשקול את זה!
מכירה את הנושא, איריס. אם את רוצה לפרסם אולי תשקלי שינוי שם הילד (זה קורע אבל זה מתמודד איכשהו עם לכבד רצון של ילד)
ובכלל באמנות וביצירה זו בעייה גדולה, כי החומרים שהכי נותנים לנו השראה הם בדרך כלל מערכות היחסים הכי קרובות והשאלה אם לחשוף או לא תמיד עומדת בפתח הדלת, רגע לפני היציאה.
איריס לכל דבר יש מחיר ואני חושבת שאת יכולה לדבר עם חני ליבנה על מקורות ההשראה שלה שמנתבות כל הזמן את דרכן דרך המשעולים האלה.
איריסי, שאלה שאלה.
כל כך מזדהה עם מה שכתבת. וזה עוד יותר קשה ומחודד ברומן שלי. שיש בו כמה יסודות אוטוביוגראפיים.
אלוהים, כמה שזה מפחיד!
ובשירה המצב חשוף עוד יותר.
עם ההורים בדרך כלל "מחסלים חשבונות" אחרי מותם. אבל מה עם הילדים או בן הזוג?
את השיר "התבגרות" כתבתי על בני גלעד. לא התייעצתי איתו איך ומה לכתוב בו. אבל ביקשתי את רשותו לפרסם את השיר ולהקדיש לו אותו. יש בשיר כמה דברים "מביכים". אבל הוא גבר אמיתי נתן לי את הרשות לפרסם בלי בעיה
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6835&blogID=236
אני מוכרח להודות שהבעיה הרצינית היא עם השירים שהקדשתי לאשתי שמרגישה שלא בנוח עם החדירה לפרטיות ולאינטימיות הזוגית. היא לא כל כך השתכנעה מכך שהשירים האלה הם הטובים והיפים בספר האמור לצאת בקרוב.
מה שהרגיע אותה מעט היו דברי חברה שאמרה לה: האנשים הקרובים לך קראו את השירים ואהבו אותם. ומה אכפת לך מיתר העולם?
חמוד, בא לי לנשקו.
חכי עם זה , דברים מפשירים.
את יודעת..
שבת- מבורכת.
תודה רבה, אביטל יקרה. ואכן דברים צריכים להפשיר כאן. בסופ"ש ירד שלג ראשון. בררר… איזה קור.אולי באמת גם ההתנגדות של איתני.
איתן המתוק והכחם, לכשאגדל עוד קצת, יבין עד כמה הסיפור שאימא כתבה עליו מחמיא ולא להפך.
מה אגיד? יעל יקרה. תודה רבה. אני ממש מקווה שאת צודקת. וכבר דיברו בשבחי הזמן. אצלי הוא לא כל כך מרגיש טוב. מקווה שאצל איתני כן.
יום נפלא.
אבל לפחות להוצאה לאןר לשלוח…. עם איורים זה יהיה משהו.
שוב תודה רבה, יעלה. נעשה את זה מיד אחרי שלספר השמן שלי יהיה בית.
נשיקות ותודה על הכל.
איזה ילד מתוק!
הבת שלי אמרה לי אותו הדבר כשכתבתי את "הפנקת" וביקשה שלא ארשום את שמה. אז כתבתי :"ילדה אחת"
לאן נעלמת, איריס ? התגעגעתי
לוסי, את יודעת. זה בהחלט פיתרון.כבר כתבתי למעלה, אפשר להמיר את איתן למתן או יונתן או…
יש לך עוד רעיונות?
ואיפה נמצאת ה"פנקת" הזאת? יכולה לעשות לי קישור?
כל כך תודה.