שחרחורת סופרת ומשוררת
איריסי,
לפני יומיים סיימתי לערוך את הספר שלי. הראשון. אני כותבת ראשון, כי אני כל כך רוצה שיהיו עוד אחריו. ממש כמו שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה והשניה והשלישית שלי. ולמרות שאני יודעת שיש עוד המון עבודה, (לפחות עוד שני פרקים שחייבים פיתוח והידוק רציניים), אני מרגישה שזה הסוף. בתחושה שלי סיימתי לכתוב אותו.
חוץ מסוג התפרקות שאני חווה, בעיקר פיזית, (אני נורא נורא עייפה, ונתפס לי הצוואר) אני מרגישה מרוקנת. כאילו הספר התמלא. נהיה שמן ועגלגל. ואני התרוקנתי. אני שטוחה ורזה. מרגישה ניירית כזאת. כמו ב"מוקי צימוקי" של אפריים סידון, שזה אחד הספרים האהובים על הילדים שלי. בתחילת הסיפור מוקי צימוקי כל כך שטוח שאפשר להחליק אותו מתחת לדלת. כמו מעטפה. אז גם אני סוג של מעטפה. רק בלי מכתב בתוכה. ואצלי זה לא בתחילת הסיפור, אלא דווקא בסופו.
טוב, אני בטח מגזימה. לא יודעת אם אפשר ממש להחליק אותי מתחת לדלת. לא ניסיתי. אבל איכשהו נראה לי שאת הנפש שלי אפשר בהחלט.
וזה משונה. כי כאילו העיר הזאת, הזרה, ממש התכווננה אלי. התאימה את עצמה אלי. זה חג ההודיה כאן, הרי. וכל האמריקאים בבתים שלהם. עם המשפחות שלהם. עם הטורקי ועם הפמפקין פאי שלהם. והרחובות ממש שקטים. החנויות סגורות. בכבישים אין כמעט מכוניות. וגם העצים, בעונה הזאת, כבר ערומים לגמרי. ריקים מעלים. אפילו המלחמות השגורות על פיסת חניה ריקה ליד הבניין שלנו מיותרות. יש המון מקומות חניה ריקים. יותר מידי.
מכל מקום, המוזיאונים היו פתוחים. אז יצאנו כל המשפחה למוזיאון לאומנות יפה, כמה רחובות מאיתנו. אני הלכתי לקנות את הכרטיסים. מוש הלך להחנות את האוטו. נעמי שלי שמרה על הבנים בלובי.
ממש בכניסה למוזיאון, בלובי הזה, עמד פסל ענק משיש. משהו יווני, אני חושבת. ואני, כמו שאני, אסוציאטיבית עד מבוכה, חשבתי מיד על משה יצחקי. ממש לפני שיצאנו הספקתי לקרוא מה כתב לי על החיבור שלו לאומנות פלסטית. וכמו שאני חושבת על משה, אני ישר חושבת עלייך. זה היה עוד לפני שראיתי את הפוסט לגל. וכשאני חושבת עלייך, בחיי, ככה המוח שלי עובד, אני חושבת על המורה שלך, ניל ווליבר. שכתבת עליו בצורה כל כך סוחפת ומטלטלת, שבשעה שקראתי את הפוסט הזה שלך, פשוט ישבתי ומיררתי בבכי מול המחשב. בעיקר כי הייתה לי הרגשה נורא כבדה של חסר. (זה הפוסט http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=8732)
ואני פונה לכוון הקופות. זאת מבואה מחובלת שכזאת, פס שטיח, לא זוכרת באיזה צבע. ושני חבלים אדומים עבים משני הצדדים. ואני מתקדמת לאט. כי בערך כל מי שנשאר בעיר הגיע למוזיאון. גשם בחוץ. ואין הרבה אפשרויות. אפשר לצאת או לאיזה מול, או לאיזה מוזיאון. וברור שעדיף מוזיאון. בקיצור, המון המון אנשים. לפני עמד זוג צעיר, נראה לי מלומד כזה. הבחורה סיפרה לבחור בהתלהבות עצומה ובעיניים בורקות על החברה שלה, שנכנסה להיריון. כנראה מיוחל, לפי ההתרגשות. ואני עם המחשבות הריקות שלי, והנפש הריקה שלי והבטן הריקה שלי, מתקדמת. ופתאום. ממש מולי, אני רואה ציור ענק ונפלא וכל כך מוכר. של עצים. ואני ישר מזהה שזה ציור של ניל ווליבר שלך. אבל אני לא מאמינה. כי זה די הזוי, לטעמי. אלא אם אלוהים שומע אותי, ואז אני צריכה לבקש ממנו כמה דברים אפילו יותר חשובים… בדיוק אני חושבת עלייך ובדיוק הציור הזה, היחיד שתלוי על הקיר הענק הזה. ודווקא הוא? מכל הציורים בעולם?
ואני חושבת שזה לא יכול להיות, וחושבת שאולי אני טועה. ולא מזהה נכון. ואני מחכה שהתור יתקדם, כדי שאוכל לקרוא את השלט הקטן בצד, זה שכתוב בו את שם הצייר.
טוב, זה באמת היה ציור של ניל ווליבר. וכמה זמן עוד עמדתי מתחתיו. וניסיתי להתמלא.
והייתי חייבת לספר לך את זה. לא רק בגלל שאני חושבת שזה ישמח אותך. (אני מניחה שאת אולי אפילו יודעת שציור כזה גדול שלו תלוי במוזיאון לאומנות בבוסטון.) אלא בגלל שאני חושבת שהמפגש הזה, עם יצירות אומנות שנוגעות, שמרגשות, שמתכתבות עם הנפש, ריקה ככל שתהיה, היא המהות של מה שכולנו מנסים לעשות. ואת, כבר כתבתי לך מזמן, מאלה שמנסים ומצליחים. ויש בזה משהו כל כך ממלא. הלוואי עלי.
שלך מאד, איריס.
כל כך מוכרת חוויית ההתרוקנות (ומזל טוב וכל הכבוד על השלמת הספר – כן ירבו!). אני שונאת להרגיש ככה וכנראה רק הזמן מאפשר להתמלא. אבל את לא נשמעת ריקה בכלל במכתב היפה הזה…
תודה רבה ושבוע מלא בטוב לי לי ןלך.
מכתב יפה ורגיש. אבל זה פמקין! למהא את מתעקשת על פמפקינג?! משונה…….. אבל המכתב מאוד מרגש. שיהיה לך בהצלחה עם הספר.
תודה לך, התבלבלתי ותיקנתי.למרות שזה הביא אותי לחרוז, פאקינג פאמפקינג… אבל כנראה שרק אני אהבתי אותו… שבוע טוב.
בהצלחה עם הספר, איריס.
תודה רבה אמיר. ברכה שאני אוצרת אל ליבי. והנה, הוא כבר מתמלא קצת. תודה רבה.
פוסט כל כך משמח . את ריקה אבל מודעת כך שאני לא דואגת שתתמלאי בשטויות.
בתחילה חשבתי שתספרי על ארוחה אבל משספרת על ציור . אני בחיי לא דואגת לך. את תהיי בסדר. תמשיכי בספר הבא לא? או ציור? או כמה כדים סתוויים על האבניים…
ואיריסית דה קובליו באמת כמעיין . נהדרת ומלאה בכל טוב .
מרגש ומפליא ובהצלחה עם הספר הראשון…
תודה רבה שולמית, אני בטוחה שמרגש גם בגלל שיש לך הכרות, ככה אני מתרשמת, עם האיריס האחרת. תודה רבה ואני נושאת את ביכורי ביקורך אצלי בשמחה.
הי מירי מתוקה. האמת היא שלא חשבתי על זה… שמשהו ריק יכול להתמלא…אבל בדברים ריקים וריקניים.
ואת יודעת מה, אני מה זה מתגעגעת לאובניים שלי. אז קחי את הגעגוע שלי ותעשי את, משהו סתוי על האובניים שלך. זה בטוח יסתובב עם הרבה אהבה ורוח.
שלך, איריס
אוי, מירי, התגובה אלייך קפצה למטה… אולי מרוב כובד…
בהצלחה איריס.
זה מזכיר לי את השאלה: איך ממלאים בריכה… לא ידעתי מעולם איך פותרים חידות כאלו…:)
התוכן נשפך ממך לספר שימלא את הקוראים שימלאו בעונג, ו"תעביר את זה הלאה"- יעבירו…בסוף נשאר אחד בלי כיסא- וריק לו נורא…:)
הי תמי יקרה, תודה רבה, איך כתבה מירי, למעלה, איריס קובליו היא כמו מעיין. משהו נובע, ומנביע…. אז אולי גם בריכות מתמלאות ככה, מלמטה. באופן טבעי שכזה.
תודה רבה שאת כאן, נעימים לי ביקורייך עד מאד.
בהצלחה, איריס, ויפה מכתבך. לפעמים יש צרופי מקרים נדירים, שרק נדמה לנו שהם צרופי מקרים.האם ערכת את ספרך בעזרת עורך מקצועי, זה מעט קשה במרחקים האלה לא?
מכל מקום כל הכבוד על ההתמדה. שבוע נפלא לך
תודה רבה, חנה חכמה. אם כי זכורים לי דברייך, שהכתיבה והשלמת הכתיבה הם החלק הקל. יש עוד הוצאה לחפש.ואנשים. שירצו לקרוא. אבל תודה רבה על ברכתך. מחכה לקרוא את שלך, מאד.
ועורך יש לי. איש חכם ומהמם לכל הדעות. בלעדיו לא היה ספר.
יפה ,מזכיר לי ספור אחר
מה זה מגניב הספור הזה
תודה, ורד. את נשמעת מגניבה בעצמך.
ברכות לסיום כתיבת הספר, איריס. כל הכבוד על ההתמדה. בטח לא פשוט. ושיהיה בהצלחה רבה.
ואיזה דברים מעניינים קורים לך שם במרחקים 🙂
תודה רבה תלמה יקרה. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מגלה כזאת התמדה, וזו אכן התמדה. כבר למעלה משנתיים שאני אצל המחשב בכל רגע פנוי.
ואת יודעת, אני מוצאת שדברים מעניינים קורים לכולנו כל הזמן. אני חושבת שזה העיניים שלנו, והלב, שפתאום יודעים להעריך אותם.
כל כך תודה שאת כאן, תלמה.
שתתמלאי ברכות! בהצלחה.
ברכות אני לוקחת ברצון, אומי יקרה, ואם הן מתלאנה אותי, עוד יותר טוב. מאחלת לך את אותו דבר.וגם לקטנצ'יק.
תודה רבה שאת פה.
צ"ל תמלאנה אותי
איריס, יפה איך שאת נמצאת כל הזמן עם יד על הדופק של העכשיו, לא שוכחת את עצמך באוטו, לא שוכחת להבחין בנימים, רגישה. ובמכתב – אמצעי בלתי אמצעי (אלא אם נכתב כאמצעי) – זה בולט יותר. מזל טוב על הלידה.
נועם יקר יקר, אתה יודע מה, זאת תגובה שהיא המשך לתגובה שלי לתלמה, אני ממש מרגישה שאני עם יד על הדופק. כל הזמן. ובגלל זה מרגישה שאני גם מצליחה לראות יותר טוב. דברים שפעם עברו לידי, עוצרים ויושבים לי על הדופק. אני ממש מרגישה אותם.
תודה שאתה בא לבקר אותי. אוהבת את ביקוריך מאד.
איריס, תודה על הפוסט היפה. שיהיה בהצלחה עם הספר. ובטוח שיצליח. את מוכשרת מאד.
לפגוש ציור לייו של ניל ווליבר זה בהחלט אירוע שיש להתרגש ממנו. אני נסחפת איתך בהתרגשותך.
איריסי, מהפה שלך לאלוהים. ושגם את זה אלוהים ישמע: מקווה שאת מרגישה טוב. שיקירייך בטוב. אושר ושלווה.
את מדהימה בעיני. קומבינציה של כשרונות כמעט בלתי אפשרית. אגב, מה עם המוזיקה? את עושה עם זה משהו היום?
מאד מאד שלך, איריס
איריס, למוסיקה אני רק מאזינה.
בעיקר אוהבת מוסיקה שלא מזכירה מוסיקה בכלל (פעם אפרט).
בלתי אפשרית? אולי גם על זה אכתוב פעם:)
מברוק.
(ותשמרי לנו רגל של טרקי עם קצת מחית ערמונים.)
לא יודעת, יעלה… פה אוכלים את זה עם מחית קרנבריס… האמת, הפתיע אותי כמה טעים זה היה!
אני אוכל לענות לך לחלוטין על הפוסט, רק בעוד תקופה מסוימת. וסיבותי עימי.
בכל אופן בשבילי המילוי הוא באמונה.
בכתיבה יש פאן מרפא ואני מודה לה' שגילה לי אותה ואותו.
זה קרה במקביל. כלומר קודם הוא ואז ההחלטה שזהו שעלי לכתוב ולהפסיק להזניח ולחשוב שפעם…
כאילו חבל שנשלח לי מלמעלה ודווקא דרך כאב.
אני חשה שכל חיבור אפילו לצבע, זה ממנו
ויש לי עוד מה לומר ואולי אכתוב לך בנקודת זמן מסוימת.
שבוע- טוב
תודה רבה אביטל יקירתי. אם כי נראה לי שאי אפשר לענות על השאלה באופן מלא, למרבה האירוניה… כי תשובה מלאה, ככה אני מניחה, היא סוג של אחיזת עיניים. משהו רגעי אולי… או שכן. או שלא. כבר כתבתי לך שאני מקנאה בך, באמונה הזאת שלך, שממלאת אותך באור גדול. ככה אני רואה את זה. אבל אני לא חושבת שיש לשאלה הזאת תשובה.
תודה שאת אצלי, ושבוע מלא טוב.
גם באמונה יש עבודה עצמית, בכלל לא בא לבד.
לא לי בכל אופן.
הייתי כמו כולם, מלאת כעסים ובטוחה שה' חייב לי משהו.
באשר לי, לחובותיי, זה כבר משהו אחר.
כך הייתי אני. כי רק על עצמי לספר ידעתי.
ואני עדיין כזאת, כלל לא מוארת, בטח שלא כל דקה ביום( לצערי:))
כאמור זה באמת לא בא לבד.
הרבה הצלחה.
אביטל יקרה. אנחנו צריכות לדבר. זה מרגיש לי קטוע. יש לי הרבה דברים להגיד לך. מקווה כל כך לפגוש בך בשובי.
שבוע מלא בשורות טובות.
אני מה זה ישמח, רוב הזמן אני חשה כלכודה במלכודת של מורמת מעם, או הפוך. מי שחיפשה משהו כמוכת ירח , ונתלתה בו.
האמת כל כך יותר מורכבת, שאשמח לחלוק איתה ולא בפוסטים, שגם קשים לכתיבה, כי אני מדברת למי שלא נגע במקומות הללו כלל.
ככלל מדובר בקילוף שלוקח שנים, ולא הושג אצלי עד כה.
אולם לאט , לאט מתגלה משהו, שהוא ראייה פחות מוגבלת ואנושית( שלי לפחות).
ומה שהוא מורם ממני, הוא בסך הכל שלם.
גם הכתיבה מקלפת משהו, אצל מי שמסכים להשיל עור ישן.
כך שלאומנים היכולת להבין, אך גם הפחד (שנמצא אצלי) כי ליוצרים קשה לאבד שליטה. ועל האומנות שלנו אנו לפחות שולטים.
טוב כתבתי רבות. כי זאת אני. וזה לא מחייב.
אאחל לך הרבה טוב בכל אשר תעשי.
ו
תחושת התרקנות כדי להתמלא מחדש עם מחשבות רעננות, ובחו"ל רעיונות זה באמת לא מה שחסר.
אז המשיכי לכתוב עוד מלא סיפורים נפלאים.
תודה רבה, יעל, על המחמאה והביקור. אני מאחלת לעצמי שאני אתמלא בך.לא יודעת להסביר את זה, אבל את ממש נותנת לי הרגשה ממלאת.
איריס איריס, בשעה טובה על השלמת הספר . מחכה לראותו בדפוס ולקראו.
מאחל לך ולספר יציאה לאור ללא כאבים
( ייסורי ההוצאה לאור של ספר ביכורים עלולים לגמד את ייסורי הכתיבה)
אשר לתחושת ההתרוקנות של היוצר עם השלמת היצירה – מיטב הסופרים התיחסו לנושא בהקשר אנלוגי של יחס בין ציור דיוקן מושלם ביופיו לבין האדם המצויר שמתכלה ונעלם כאשר היצירה מושלמת .
מתוך הכרת האופטימיות שבך ומכך שציינת שזהו ספר ראשון ואחריו יבואו עוד אחרים אני מסיק שאין זו כוונתך – כלומר להעלם מהשטח…
רק טוב
אהוד
אהוד אהוד, יקירי. דברים דומים כתבה לי חנה טואג החכמה.ואני מאמצת את חוכמתכם שניכם, ובטח את ברכתך.כל כך תודה שאתה מבקר אצלי.
ואני מכירה לא מעט יוצרים שהתייחסו לכאבי הכתיבה או היצירה. ופחות לחידלון שבא בעקבות סיום הכתיבה. המופלא בהם הוא קנוט המסון, לטעמי, ב"רעב". ספר לי על מי אתה מדבר ואצרף לרשימת הקריאה העתידית שלי.
ושוב, תודה תודה על התובנות והביקור.
איריס, מזל טוב על הספר.
מי אמר שאין תחושת ריקנות מבורכת?
וברכות על המפגש עם ווליבר בבוסטון.
גם אני פגשתי אותו דרך איריס ק.
בת"א.
על מסך המחשב.
יחי ההבדל.
🙂
שחר יקר, איפה אתה? אני מקווה שנעלמת אך מסיבות טובות, אם כי השיר שהענקת לנו מוכיח שאכן בכך עסקינן.אט אט תכבוש לך את ההגמוניה שיש לשירים של אלי אליהו בליבי.
תודה רבה על הברכה. גם אני פגשתי את ווליבר, לראשונה, על צג המחשב. ומה רבה הייתה התרגשותי לפגוש בו פנים אל פנים. אם כי, לא כתבתי, שלמרות שזה ציור שמן על בד, החליטו משום מה, למסגר אותו, ולעטות עליו זכוכית, מה שמפריע לי תמיד כשעושים את זה.אבל זה ציור מדהים.
שוב, מקווה שאתה בטוב.
מזל טוב איריס, אם לא ניתרוקן איך ניתמלא? הנה ברגע התמלאת עם ההפתעה שעל הקיר, ככה זה החיים מזמנים לנו מלוי כשמתרוקנים. שוב בהצלחה עם הספר הראשון .
כל כך תודה, אורה יקרה. שומרת וזוכרת ואוצרת את ברכותייך, ומעבירה לאיריס השניה, הראשונה, בעצם. טוב וטוב וטוב. עד שנתמלא בו, והוא יגלוש אפילו לאחרים. תודה!
היי איריס היקרה
משמח לדעת שזה נגמר, חרף האבל. האבל המבורך. לומדים ליהנות מכל שלב. וגם להתרגש. זאת מחזוריות מופלאה לברי מזל. המון בהצלחה-בהצלחה.
לאה אהובה,
תודות אין קץ. את ללא ספק ההשראה.
הכתיבה שלך היא מופת לחוכמה וצחוק, תבונה ושעשוע, רצינות ופשטות מכמירה. את בטח מבינה שסיימתי את גאות החול, ובדיוק התכוונתי לכתוב לך. אכנס הלילה לסיפור שראיתי שהעלית.
נשיקות והמון הערכה.