בננות - בלוגים / / פאקינג פאמפקינג – הסיפור האמיתי
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

פאקינג פאמפקינג – הסיפור האמיתי

 

 

  

טוב, ברור שזה הסיפור האמיתי הכי מצחיק שקרה לי. אבל לפני שאני מתחילה לספר, חייבת לזרוק הערה לדני, שהגיב לי על הפוסט הקודם, "זה סיפור?!? נראה לי יותר כמו עלבון למוכרת…" וזאת, על אמת, התגובה הכי מצחיקה שקיבלתי עד עכשיו.
דני יקירי, אם אתה לא יודע, המטע הוא בלוגיה של אנשים כותבים. סופרים ומשוררים. אני לצערי, עוד לא יכולה להתהדר באף אחת מהכותרות, אבל כותבת אני בהחלט. וכתיבה, זה הרי ידוע, שואבת אנרגיות מהמציאות ומהדמיון, מהבדיה ומהאמת. לא פעם מתבלבלות היוצרות. ואתה, חביבי, התבלבלת גם התבלבלת! אם כי את הבלבול שלך, אני לוקחת כמחמאה. אבל כדי שמצפוני יהיה נקי, אספר לך שמעולם לא קניתי ערכה לבדיקת היריון. אני הולכת ישר על בדיקות דם בקופ"ח. זה הכי מהימן, בחיי! 

זה הקישור לתגובה של דני:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14067&blogID=290

 
טוב, אז לסיפור ההזוי הבא אני אקרא, "איך מכינים פמפקין פאי בלי פמפקין"
וזה הולך ככה. קיבלנו, מוש ואני, הזמנה ידידותית ביותר לארוחת חג ההודיה. ההזמנה הגיעה מהביג בוס של מוש שלי. אקדים ואומר שאני אף פעם לא מתרגשת מביג בוסים באשר הם, אבל הביג בוס הזה, הוא חבר של אובמה. כן. כן. חבר חבר. בוא נאמר, כמו נינט ויודה. לא. לא. כמו מוני ובראבא. (שלא יאשימו אותי חלילה שהוצאתי את אובמה מהארון.) וזה ייחוס, תודו, שאפילו למישהי כמוני, עושה משהו… כי הראש שלי עובד ככה… מה, אם הביג בוס מכיר את אובמה ואובמה הרי מכיר את מיה אנג'לו, אז יש מצב שהביג בוס גם מכיר את מיה אנג'לו… ואם מוש מכיר את מי שמכיר שמכיר את מיה אנג'לו…. אז… אולי גם אני אכיר את מיה אנג'לו…?!?
מפתה. חייבים להודות.  
בקיצור, אחרי שהבנתם שאמתכם הנאמנה מתרועעת עם שועי עולם… אמשיך לספר את הסיפור.
הביג בוס הוא שועה עולם שהוא גם עלם חמודות. ואשתו של שועה העולם, נקרא לה שועית עולם, היא גם, אישה מקסימה ביותר, שכבר טרחה והזמינה אותנו כמה פעמים לארוחות בביתם הג ד ו ל וה מ א ד  מ א ד  מ א ד מפואר. בכל הפעמים שהגענו, אני הבאתי את הקינוח. כי אני, גם את זה צריך לדעת, בהחלט אופה מדופלמת. מכאן, אתם מבינים, שהשועית מאד מאוהבת במאפה ידיה של אמתכם. אז כשנשלחה אלינו ההזמנה לארוחת חג ההודיה הזאת (לפני חודשיים!!!! כן, אמריקאים אוהבים לעשות את הכל "אט אדבנס") ביקשה ממני השועית להכין את ה"פמפקין פאי" ואף הואילה וצרפה איזה שבעים קישורים ומתכונים שהאופה המדופלמת (הלא היא אני) תוכל לחקור בנושא ולהגיע ליצירת הפמפקין פאי המושלם. כמובן שאני לא טרחתי להיכנס לאף קישור, כי אני מאלה שאופים תוך כדי המצאת המתכון. (נכון, מסוכן, אבל אצלי זה עובד.)
בקיצור, כל ארוחת חג ההודיה, חוץ מהטורקי המפורסם, מתבססת, כמחווה של כבוד, על הפמפקין פאיס שלי. 
ובכן, מזה שבוע שבעלי שיחיה שואל אותי, "איריס, תגידי, יש לך את כל המצרכים? את בטוחה שאפשר לסמוך על…"
"בטח שאפשר!" אני גוערת בו על חוסר האמון שהוא מפגין בנוגע ליצירתיות של אשתו.
"אבל איריס," מתעקש בעלי המתוק, "את בטוחה… בטוחה… אולי אני רק.."
"בטוחה!" אני מחזירה בנוקשות. זה מעליב שהוא לא יודע איזה אישה מוכשרת יש לו בבית.
"לא צריך לקנות כלום?"
"כלום."
"דלעת?"
"דלעת צריך. אבל כדאי לקנות אותה טרייה." (חומרים טריים, זה ידוע לכל בשלן או אופה, הוא הדבר היחידי שצריך כדי שהתבשיל או המאפה יצא מוצלח.)
 
ובכן, מגיע חג ההודיה. (היום! הארוחה בשש בערב.). צריך להכין את הפאיס. אז אני מפהקת למוש שלי חיוך, "טוב, אז תקפוץ לסופר, תקנה פמפקין סלייסס."
"בטוחה שלא צריך כלום חוץ מחתיכות דלעת?"
"שום כלום!"
מוש יוצא לסופר. אחרי כמה דקות הוא מתקשר אלי. לפי הקול שלו אני מבינה שהמצב חמור. כי הקול שלו מלא וויברציות עצבניות. "איריס"
 "מה?"
"סגור."
"מה סגור?"
"הסופר סגור."
"מה פתאום." אני אומרת לו, "אין דבר כזה סגור באמריקה. תדחוף ת'דלת… היא תיפתח!"
"איריס!" מוש מרים את הקול. גם ככה הקול שלו בריטון. אז זה נשמע לי כאילו הוא דופק את הפלאפון על הדלת. 
"מה?"
"סגור אני אומר לך."
"אז תלך לחנות ירקות ליד. היא אמנם יקרה רצח… אבל תקנה רק כמה חתיכות… משהו סמלי. אבל חייבים פמפקין."
מוש הולך. אחרי פחות משתי שניות אני מקבלת עוד טלפון. "סגור." אני שומעת שמוש מה זה עצבני. זאת באמת אחת הפאדיחות של החיים.
"אז אולי תנסה בחנות של הרוסים בקוליג' קורנר?" אני מציעה וחשש קל מתגנב לליבי שהפעם באמת הגזמתי.
אחרי חמש דקות מוש מתקשר. "איריס, סגור! הכל סגור! זה יותר גרוע מיום כיפורים בבני ברק!"
"לא נכון!" אני לוחשת.
"נכון וחצי. מה עושים?"
"אולי בציינה טאון?" אני מציעה .
אחרי חצי שעה מוש מתקשר, "סגור."
בקיצור, את כל הבוקר מוש מעביר בחריש עמוק של בוסטון על פרבריה הנידחים יותר והנידחים פחות. ואין פמפקין. 
אין! אין! אין!
עד שהוא מוצא איזה חנות פתוחה, המוכר אומר לו בעיניים יגעות. "נגמר. אתמול!"
ורק תדעו, סתם להשכלה כללית, שכל הדראמה הזאת מתרחשת כששני קטנטני, (למרבה השמחה רכשו את מכמני השפה האנגלית במהירות שיא) מתקוטטים וצורחים אחד על השני.
"דונט טאצ' מי!"
"דונט היט מי!"
"דונט ביט מי!"
"דונט קיק מי!"
"דונט לאב יו"
"אי דונט לאב יו טו!"
 
"טוב, מה עושים?" מוש מתקשר אלי מיואש. "יש לך איזה ישראלים להתקשר אליהם… אולי לאיזה מישהו יש בטעות כמה פקינג פמפקינג סלייסס בבית?"
אני, מאז שאני כותבת, די בהיסטריה חייבים לציין, הפכתי ליצור א סוציאלי בעליל. אין לי חברות. אין לי ידידות. אין לי כלום. לא ישראלים. ולא אמריקאים. רק בננות. לרגע אני רוצה להציע למוש שיקפוץ אל ארז פודולי, ידידי, אולי לו יש כמה חתיכות פמפיקינס במקרר. (אה, ארז? מפרגנת לך, אחי. פעם שניה.) אבל נואשת ככל שאני, אני מוותרת. בכל זאת עשר שעות טיסה מפרידות ביננו.
לפני שאנחנו ממש מרימים ידיים, אני קופצת לשכנה ההודית המתוקה, אבל גם לה אין פמפקין. יש לה קארי. ויש לה מנגו. ויש לה קוקוס. הכל יש לה. אבל לא פמפקין.
אני מוחלת על כבודי ומנסה את מזלי אצל השכנים הקוריאנים הממש מגעילים, אבל אלה כצפוי, אפילו לא פותחים ת'דלת.
אני מתקשרת למוש, שעדיין חורש כמה חורים שעדיין מופיעים בג'י.פי.אס, "יש לי רעיון!"
"איריס מתוקה … עוד רעיון אחד שלך… אנחנו ברבנות… אני אומר לך."
"תקשיב, תקשיב. זה רעיון ממש ממש טוב… אם כי מעט…"
"מעט מה?"
"מעט קרימינלי, בעלי המשפטן."
אני שומעת את מוש חוכך בדעתו אם לבקש אפילו לשמוע את הרעיון. "נו." הוא אומר אחרי שהוא עושה "חושבים" מאד מאד ארוך.
"אפשר לגנוב דלעות ודלועים מהחצר של השכנים…. יש להם מלא דלעות כאלה… רק אתמול ראיתי את האישה קוטפת אחד."
"ומי אמור לעשות את זה בדיוק?" שואל בעלי.
"את מה?"
"את המעשה המעט קרימינלי."
"מי?"
"מה?"
"בסדר. אני אעשה את זה."
 
טוב, האמת שגם אני כבר לא עוקבת. אבל  רק אספר לכם, שעכשיו עכשיו אני הולכת להכין פמפקינג פאייס מאיזה חמישה דלועים נאים למראה…
וזה, דני יקר, סיפור אמיתי!
  
 

 

 

16 תגובות

  1. נו, שחררי אותנו כבר מהשטויות שלך – וחוץ מזה – פמקין ולא פמפינג.
    יאללה תנוחי.

    • הי חמוד! (אולי קוראים לך גם דני?) קראת מהר!
      אני שמחה שאתה אוהב מה שאני כותבת. אתה לא מוותר על אף פוסט שלי!

  2. הי, סליחה שיצאו לי שני פוסטים באותו יום. (בשבילי היו אלה ימים רודפים…)

  3. מירי פליישר

    גם אני קראתי מהר ומה זה נהניתי. אם לא ביס אז תמונה שאני בכלל אדע מה זה…
    בהצלחה ! את פשוט נהדרת, מהצד הזה של המחשב והאוקיינוס. מוש בטח כזה מדען על ידך….

    • איריס אליה

      תודה מירי יקרה, דווקא צילמתי. אז אשוויץ ממש בקרוב. היה אחלה. תודה תודה,
      שיהיה לך סופ"ש נפלא.

  4. סן פרנסיסקו על המים

    הדבר היחיד שזה מביא אותי לעשות זה לסגור את כל החלונות ואת המחשב ולרוץ בדאגה לטריידרס' ג'ויס, בתקווה שעדיין אוכל להשיג שם יין… אני מוזמן לארוחה עוד פחות מארבע שעות.
    תודה על ההתראה.

    • איריס אליה

      נו, טריידר ג'ו היה פתוח? אין מצב!
      זה מטר מהבית שלנו… פה, אני אומרת לך, הכל, אבל הכל סגור.
      וחג שמח מהחוף המזרחי.

  5. רק עכשיו שמתילב שעשית לכבודי פוסט. תודה. בשבילי ספרות זה לא רק שאיבה מהאמת והבדיה, ולא התבלבלתי. יש הרבה גישות למה זה סיפור. מי אמר שחייבים להסכים. דמויות בלי עומק ובלי אמירה בשבילי לא מחזיקות סיפור. "הסיפור" שלך מתבסס על חוויה לא נעימה בבית מרקחת. לא אכנס יותר אם זה רק עניין של מחמאות. המשך חג נעים.

  6. איריס קובליו

    :)) הפי טנקס גיבינג

  7. הייתי קוראת לזה "איך גישת ה"סמוך" מתפתלת בארה"ב. חג שמח.שבת שלום.

    • מאד מתאים לי, לבנה יקרה, אני כאחרונת הישראלים בעניין הזה. סמוך על סמוך ותיכנס לברוך.
      תודה רבה על ביכורי ביקורך אצלי, שבוע נפלא.

  8. חחחח היית צריכה להכין מנגו פאי מהמנגו של ההודית…

    (גם אני אף פעם לא סמכתי על בדיקות הריון ביתיות.)

    • יעלה, עוד לא כתבתי את זה. אבל בגלל שלא נכנסתי לכל מיליון הקישורים שהיא שלחה לי, אני הייתי בטוחה שאני צריכה להכין פאי דלעת שהוא כמו פשטידה כזאת, ומססתבר שהיא בנתה על הפאיס כקינוח!!!
      באמת היה עדיף לביא עוגת מנגו. (יש לי מתכון מעולה. אני אתן לך בהזדמנות הראשונה)נשיקות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן