שחרחורת סופרת ומשוררת
בדיוק באמריקה. בדיוק בבוסטון. בדיוק בלילה שבין הלווין לעוד יום קר של נובמבר. הכל קורה אצלי בדיוק.
שבע שנים אחרי. בדיוק שבע שנים אחרי. אני מנסה לעשות לעצמי תיקון.
1.11.2002
אנחנו בעיצומו של סיבוב הופעות treat or trick. מנהג הלווין שכזה. ילדי השכונה מקישים על הדלתות. "תעלול או ממתק?" הם שואלים רטורית את האיש שפותח להם את הדלת. וזה, אם הוא לא רוצה להיות מסומן כקמצן השכונתי מעתה ועד עולם, מטיל איזה ממתק אל השקית הפעורה שמחזיק הילד. סוכריות בכל הצבעים. שוקולדים מכל המינים. מסטיקים בכל מצב צבירה אפשרי. ככה אוספים ילדי אמריקה ממתקים לכל השנה וככה אוספים רופאי השיניים באמריקה בתים בפאלם ביץ' עם פרארי נוצצת בחניה.
נעמי שלי בת שש. אוּריה שלי בן שלוש. שניהם, עמי ותמי בגרסה ישרא-אמריקאית, רק שלושה חודשים בארצות הברית, אבל מפנימים במהירות את הרעיון. "תעלול או ממתק?" הם מחזרים על הפתחים בעיניים נוצצות ובלבבות הומים.
וכבר אמרו חכמים, (פאגניים משהו, אבל חכמים) מי שלא ראה שמחת ילדי הלווין, לא ראה שמחה מימיו.
וכבר אמרו חכמים, (פאגניים משהו, אבל חכמים) מי שלא ראה שמחת ילדי הלווין, לא ראה שמחה מימיו.
בערב אנחנו חוזרים הביתה. סוחבים בקושי שתי שקיות ענק כבדות ומתוקות המאיימות להיקרע בכל רגע. מניחים את השקיות על השולחן. כשאנחנו פושטים לילדים את התחפושות אני מודיעה, "אבל תדעו שאני לא מרשה יותר מממתק אחד ביום."
תמי ועמי מוחים. "אוף. אמא. את תמיד הורסת את כל הכיף." ואני, משבשת שמחות סדרתית ידועה, ממהרת להיכנע, "טוב. אז שניים. אבל לא יותר משניים!"
ואנחנו משכיבים אותם לישון.
אי אפשר לדמיין מה זה להשכיב לישון את הילדים בלילה של הלווין. גם ככה הם הכי מתוקים בעולם… אז בהלווין? העיניים זולגות צוף. האף דובדבן מסוכר. החיוך, קצפת שגולשת עד לאוזניים. אושר צרוף. אם אי פעם הואיל האושר לבקרני, היה זה וודאי בערב הזה. אני מתבוננת בהם ומרגישה איך ממש כואב לי בקצות האצבעות, כאילו האהבה משתוללת לי בתוך הגוף ומתעקשת לצאת דרך הציפורניים.
אך ביקוריו של האושר תמיד חפוזים ומהתלים. גם באותו לילה מיהר להסתלק, שחס וחלילה לא אתרגל.
אי אפשר לדמיין מה זה להשכיב לישון את הילדים בלילה של הלווין. גם ככה הם הכי מתוקים בעולם… אז בהלווין? העיניים זולגות צוף. האף דובדבן מסוכר. החיוך, קצפת שגולשת עד לאוזניים. אושר צרוף. אם אי פעם הואיל האושר לבקרני, היה זה וודאי בערב הזה. אני מתבוננת בהם ומרגישה איך ממש כואב לי בקצות האצבעות, כאילו האהבה משתוללת לי בתוך הגוף ומתעקשת לצאת דרך הציפורניים.
אך ביקוריו של האושר תמיד חפוזים ומהתלים. גם באותו לילה מיהר להסתלק, שחס וחלילה לא אתרגל.
מוש ואני עולים לקומה השנייה, שוכבים לישון.
לא ברור לי אם אני ערה או חולמת, אבל אני שומעת צילצול טלפון. אני אומרת למוש, "אתה שומע את הטלפון?"
"לא. מי יצלצל עכשיו?" הוא מציץ בשעון. "חמש לפנות בוקר."
"אולי זה מישהו מישראל?" אני מעלה אפשרות סבירה. זאת הרי תופעה ידועה ומוכרת. ישראלים, לא משנה למה ואיפה ומתי, הם חייבים להתקשר ולספר הכל ומיד. בזמן אמת. אף פעם לא טורחים לעשות את החשבון הפשוט, שכשבישראל בוקר, באמריקה לילה.
אנחנו מנסים להתעלם ולחזור לישון.
שרשרת הצלצולים הופכת את הניסיונות לבלתי אפשריים.
שרשרת הצלצולים הופכת את הניסיונות לבלתי אפשריים.
"זה ארז." מוש קובע. ארז הוא חבר שלי, שבדיוק עבר תהליך גירושים מדכדך במיוחד. בפעם האחרונה התקשר אלי באמצע הלילה בוכה. "זה בטח הוא. תעני לו. הוא צריך אותך."
"אין לי כוח." אני משיבה, "זאת בטח מריה." מריה היא העובדת הזרה שאבא של מוש משכיר לה דירה. בכל פעם שיש איזה בעיה, ברז מטפטף, חלון שלא נסגר, שקע שלא מתאים לתקע, או ההיפך, היא מתקשרת לאמריקה, למוש. שיגיד לאבא שלו ש…
"לא. למריה הסברתי כבר מאה פעמים שיש הפרש של שבע שעות. אם זאת עוד פעם היא," מוש אומר בטון תקיף, "אני לא עונה. לא מעניין אותי."
לכמה דקות משתררת דממה. ושוב הצלצולים הטורדניים מעירים את כל השכונה.
מוש ממשיך. "נו, איריס. זה ארז!"
אני מחזירה, "זאת מריה. תרד אתה."
"זה ארז."
"זאת מריה."
"זה ארז."
"זאת מריה."
עד שאני נשברת. טרוטת עיניים וקפואת רגליים אני מדשדשת במדרגות מטה. הטלפון הזה עקשן כמו אבא שלי. רגע! אני פתאום מתחייכת. אולי זה אבא? גם הוא אף פעם לא טורח לעשות את החישוב הפשוט. זה ידוע, גאונים במתמטיקה תמיד יקבלו עודף שגוי ועוד יגידו תודה למוכר במכולת. כזה הרי אבא.
"הלו." אני מתכוונת לנזוף במי שזה לא יהיה. אם זה ארז, אני אפנה אותו לטל. חברתי הטובה. שיבכה לה קצת. אם זאת מריה, אני אדאג שמישהו ישים לה עכבר בארון חשמל. אם זה אבא,
טוב, אם זה אבא…
"אירוס." אני שומעת את אחותי הגדולה.
"דליה, מתוקה שלי." אני שוכחת את כל ההחלטות שלי ועונה לה בקול מתוק. אני הרי מסוגלת לעוף מרוב אהבה אליה. "את יודעת מה השעה עכשיו אצלנו?" אולי אני אפילו מצחקקת. כן. אני אפילו מצחקקת כשהיא אומרת לי, נחנקת מבכי, "אבא מת. איריס. אבא מת."
המון תודות על הקריאה. על ההתרגשות, אם נחוותה, וההזדהות. אני מרגישה אותה בפנוכו.