בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / על אמריקאי שירד מהפסים
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

על אמריקאי שירד מהפסים

 

 

   

 

טוב, זה שהאמריקאים הם עם קצת בעייתי. אמרתי. הם הרבה פחות נחמדים מאיך שהם היו רוצים להיות. הם הרבה יותר נחמדים מאיך שצריך להיות. הם נחמדים רק למי שהם חושבים שמשתלם להם להיות נחמדים. והם נחמדים אם אומרים להם להיות נחמדים. בקיצור, הם לא נחמדים. היום פגשתי אמריקאי אחד כזה. ושכה אחיה, אצלו הקומבינציה הבלתי אפשרית שתיארתי כאן התקיימה באופן מושלם.
חברה יקרה מהארץ, ביקשה טובה. שאשלח לה עלי שלכת. משאלה לא מוגזמת בהתחשב בעובדה שהטובה האחרונה שאני ביקשתי ממנה, (אי אפשר אפילו לקרוא לזה טובה. טוֹבוֹנֶת, הייתי אומרת) הייתה למצוא לי הוצאה שתסכים לפרסם את הרומן שלי.
לא ביג דיל. תודו.
בכל מקרה, בגלל שזאת חברה די מהממת שלי, כיתתי רגלי ושמתי פעמי אל הנהר החוצה את בוסטון. שם, מספרים יודעי דבר, אולי בגלל הסמיכות למקור המים, בוערים עצי האדר והערמון ביופי שלא נראה כמותו.
הגעתי. עלעלתי. ייבשתי. ארזתי, או יותר נכון, קפסאתי, וניגשתי לשלוח.
מכיוון שאני מכירה את רחובה הראשי של העיר היטב, יען כי אני מג'גגת בו בהתמדה יתרה, שמתי לב שאין פה סניפי דואר. באמריקה כמו באמריקה, גם המשלוחים הכי קטנים ופשוטים נעשים דרך רשתות ענק.
כאן אעשה הפוגה דידקטית קלה, ללמדכם, כי הדרך הקלה ביותר להתמצא בארצות הברית, גם בחורים הכי נידחים, היא לנווט, איך לא, לפי הסניפים של רשתות המזון. (הנה לכם סימוכין לתיאוריית הקונספירציה שפיתחתי בפוסט של יעל ישראל על ההשמנה) באמת. אם אני שואלת בוסטונאי ממוצע, איפה נמצא, נניח, בית ספר דבושיין, הוא יגיד לי, רואה את המקדונלד? שם את לא פונה. תמשיכי עד לפיצה הט, תיקחי ימינה מיד אחרי דנקן דונאטס, כשתיראי את הפעמון של טאקו בל, תביני שאת ממש קרובה, אז מה שאת צריכה לעשות, זה להמשיך עוד כמה מטרים, תעקפי את בורגר קינג וקנטקי פריי צ'יקן, ושמה, ממש מול סטאר בקס נמצא הבית ספר.  
 
ובכן, איפה הייתי? אה. כן. אני נכנסת עתירת כוונות טובות לסניף פד אקס הקרוב. מחכה בתור כמו אמריקאית טובה. (אוף. גם על זה יש לי סיפור. אבל אני באמת לא רוצה לעצבן.) ניגשת לדלפק. מרימה עיניים אל הפקיד, ומחייכת. כן. כזאת אני. חייכנית ומקסימה. הפקיד. על פניו, נראה שפוי. שום סממנים מחשידים. שפם מטופח. משקפיים אופנתיות. חולצה מפוספסת אדום לבן. 
או. קיי. צודקים. אולי החולצה הייתה צריכה להתריע. מודה. 
מכל מקום, המפוספס פונה אלי בטון אנטישמי. (תזכרו, גם אישה, גם שחורה.) "ואיך אוכל לעזור לך?"
אני עונה, "אני רוצה לשלוח את החבילה הזאת לישראל, פליז."
"לאן?" הוא חוזר על השאלה. אני תוהה אם הוא מוסיף "גם יהודיה" למשוואה.
"לישראל." אני עונה בחביבות. שוב מנסה את החיוך שלי, אם כי אני מבינה שהוא לא ממש מתלהב ממנו.
המפוספס יורה אלי מבט שיכול להרוג, "לאן?"
"לישראל." אני מצחקקת אבל בתוך תוכי מתחילה להבין כי עלולה להיווצר כאן איזשהי בעיה ומסבירה, "יש מדינה כזאת, אתה יודע…במידל איסט."
הוא יורה אלי עוד מבט. אולי זה המבטא שלי? עם כל הכבוד, הוא עדיין לא בדיוק אמריקאי. "איז – ר – אל" אני הוגה ברור, כמיטב יכולתי, מורה על הכתובת שעל החבילה שרשמתי מבעוד מועד.
"ומה יש בחבילה הזאת, לאיז-ר-אל?" הוא שואל בטון חמור. מסתכל לעבר הדלת. יש לי הרגשה שהוא מתכנן להעיף את הגופה שלי מהחנות.
"עלים." 
"אהממ.. מעניין. ומה,… אין עלים באי-ז-ר-אל?" 
"יש" אני מגמגמת. "אבל לא כאלה. זאת אומרת… יש. בטח. יש עצים ביזראל. ויש גם עלים… אבל אצלנו בסתיו.. זאת אומרת.." אני מנסה להיזכר איך אומרים חמסינים באנגלית.
המפוספס מהנהן ומרים את שער הדלפק, פונה לקחת אותי לחדר צדדי, אני כמובן מהססת אם ללכת אחריו. לייתר ביטחון אני משהה את המבט שלי על הפקידה השנייה, (לשמחתי שחורה) שתוכל לשחזר קלסתרון אם דברים יתפתחו כמצופה.
אנחנו ניגשים לחדר. המפוספס הולך לאיזה ארון, מוציא משם הר ניירות שלא היה מבייש את טולסטוי בימיו הטובים. אני מבינה שהוא רוצה שאני אכתוב ספר על העלים. מניח על השולחן הרחב. "תמלאי את זה, ואת זה ואת זה ואת זה…." הוא אומר לי, "ותחזרי אלי." ויוצא מהחדר.
אני פותחת את הערימה, ומגלה שיש שם בקשות למטען חריג ומיוחד בשמונה מאות העתקים. או. קי. איריס. אני אומרת לעצמי כששוכח מעט ההלם, את מטיפה לסבלנות וסובלנות. כדאי שתאמצי לך קצת מזה וקצת מזה.
ממלאת וכותבת.ממלאת וכותבת. וכותבת. קרוב לחצי שעה ארך העניין הזה. הכתיבה שלי באנגלית לא משהו. יש לי מיליון שגיאות כתיב. רק על זה המפוספס עלול לגזור עלי לייף טיים אין פריסון.
אז מאד הקפדתי.
אני חוזרת אל החדר הראשי. עוטה את החיוך אני נחמדה וחביבה אם כי יהודיה ושחורה אבל בבקשה אל תהרוג אותי ורק תן לי לחזור הביתה בשלוש. (אה, ארז פודולי? איך אני? עשיתי לך פרומושיין.)
אני מנסה להגיע אל השחורה. אולי היא תירצה לטפל בי. אבל המפוספס כנראה בכל זאת התאהב בי ובחיוכי הכנים. "את יכולה לבוא לפה!" הוא מפספס לי מהדלפק השכן. "כבר הבנתי מה את רוצה."
תודה לאל.
אני מניחה את הספר והחבילה של העלים על הדלפק. "או. קי." אני שואלת ומסתכלת על השעון, אני כבר צריכה לקחת את הילדים מבית הספר, "כמה אני צריכה לשלם?"
"זה יעלה לך הרבה." זה המשפט היחידי שהצלחתי לקלוט מתוך שרשרת משפטים שהמפוספס יורה אלי בקצב של אוטוסטראדה. (אמריקאית.אמריקאית. אני לא מדברת על איילון.)
"וכמה זה הרבה?" אני שואלת רועדת.
"דולר." הוא עונה ומוציא סרט ומתחיל למדוד את נפח החבילה.
"אה." אני אומרת ונושמת לרווחה. "דולר זה לא כל כך הרבה."
"דולר זה רק הביטוח."
"…אז כמה? כמה זה כבר יכול לעלות?!?" אני תוהה בקול. מתחילה לחשוש קצת. הוא נראה רציני לגמרי. בעיני רוחי חולפות תמונות ילדי הרעבים. ההומלסים שראיתי במיין. מוכרת הגפרורים הקטנה.
הוא מקיש במחשבון קטן שהוא מוציא מהכיס. "סבנטי." הוא מודיע לבסוף.
"סבנטי?!?" אני מזדעקת ומיד מתרגמת לעברית ומיד מתרגמת לשקלים. (נוהג נפוץ ובעייתי משהו הרווח בקרב ישראלים באמריקה. גם על זה יגיע פוסט) שבעה עשר דולרים? שמונים שקל?!? לשלוח עלים? יותר זול לטוס לארץ. לתת לרוניתי חברתי את העלים. בדרך לתת נשיקות לאמא שלי ולאחיות האהובות שלי. ולחזור.
המוכר מסתכל עלי במבט זברה. לרגע הוא נראה לי מרוצה מההלם שמטלטל את החיוך שלי וזורק אותו על הרצפה. "סבנטי דולרז?!?" אני חוזרת על המשפט שוב. כאילו זה אמור לגרום לו לעשות לי הנחה.
"כן." הוא אומר לי. "סבנטי, אם את רוצה שהחבילה תגיע עד יום ראשון. אם לא איכפת לך שהחבילה תגיע עוד שבועיים, אז טוונטי פייב."
אני לא מבינה. ככל שלוקח יותר זמן, זה יותר יקר?
אז זהו. שגם כזאת אני. מבינה לאט. לוקח לי זמן, אבל אני בסוף אני מבינה. "סבנטי או סבנטיןןןן?" אני שואלת, מדגישה את הנון הסופית.
"סבנטי." הוא חוזר בשלווה.
שיבעים! הסכום מכה בהכרתי השחורה. שיבעים דולר עולה לשלוח את העלים לארץ!!?!
לפני שאני מתעלפת, אני יוצאת מהחנות. המפוספס שירד מהפסים מנחם אותי בעוד כמה משפטים אנטישמים.
ואני אומרת לכם. רק אצל אמריקאים נון סופית מזורגגת יכולה לעלות שבעים דולר.  
 
 
 

אחרי שקראתי את התגובה של חנה הייתי חייבת להכניס את השיר הזה, ואני חייבת להשוויץ. אחותי שלי האהובה, יפה כמו רוחמה רז. אני רואה את הקליפ ודמעות בעיני. בחיי.

http://www.youtube.com/watch?v=k1Z2z4nXlxg

 
 
 
 

 

15 תגובות

  1. הצחקת אותי ,איריס, הספור כתוב בהומור ובחן. היתה לי אפשרות לפני שנתיים לעזוב לארה"ב(לזמן לא מוגבל) בעקבות תפקיד אטרקטיבי שהוצע לבעלי וסרבתי, לא הייתי יכולה להיות רחוקה אםילו זמן קצר, מהישראלי הקוצני אבל החם והדוגרי ומהארץ הזאת ,שעל אף הכל היא ארץ אהבתי. שבת מלכה ,יקירה, המשיכי להקסים בסיפוריך

    • איריס אליה כהן

      חנה יקרה,
      אני אומרת לך, זה לא ייאמן. אבל השיר שכל הזמן מתנגן לי בראש, מאז שהגעתי לכאן, זה "בארץ אהבתי השקד פורח…" והנה את משתמשת בו עכשיו.
      אני חייבת למצוא את הקישור לשיר הזה.
      ולהכניס אותו. תודה חנה. ושבת שלום בארץ אהבתי.

  2. אטישמיות היא צרה צרורה. אני מרגישה את העלבון שלך, איריס, בתוך כל ההומור ששזרת בקטע. קשה להיות נוכרי בארץ זרה, אני מתארת לעצמי אבל לא ממש יודעת. שבת שלום

    • איריס אליה כהן

      הי כרמית.לא יכולה להגיד שנעלבתי, וגם כמובן, כמו בכל הסיפורים שלי, יש לי נטייה להגזים, הוא לא באמת התכוון להרוג אותי… טוב, זה ברור. אבל אצלי, הכוח המניע, היא הידיעה שאני כאן באופן זמני לגמרי. אם הייתי יודעת שזה פור גוד, הייתי ממש חווה את זה אחרת. אני מאד מנסה ומצליחה להפיק הנאה משנת החופש הזאת שניתנה לי… אני לא עובדת כאן. רק כותבת, (בהיסטריה, אני חייבת לציין.)מתרגמת… רצה ברחובות המהממים… קצת אוכלת… קצת מטפלת בבעלי ובילדי המתוקים
      ומתגעגעת לאהובי בארץ. וגם , למשל לשבת, שהזכרת.
      שבת נהדרת גם לך, יקרה.

  3. אוייש איזה יורמים האמריקאים..כל דבר חריג עולה יותר…ישנם אמריקאים שלא עזבו את עיר מולדתם מעולם ובשבילם ישראל זה לא ברור מה זה…:)

    אני מתגעגעת לכל הרשתות של הג'נק-פוד בעיקר לדנקן דונאטס…יאמי…

    • איריס אליה כהן

      תמי, זה קטע. כשהגענו, סיפרתי לאיזה אמריקאי אחד, שלפני כמה שנים עשינו טיול בארה"ב.מחוף אל חוף.
      אז האמריקאי אומר ליבהתפעלות: וואו, אז היית בכל העולם!את ניראית צעירה למישהי שהספיקה להיות בכל העולם….
      זה אומר הכל אני חושבת
      ושבת שלום. אני הולכת להוציא את קטנטני מבתי הספר

  4. סן פרנסיסקו על המים

    איריס,
    ראשית, תודה על המחווה (אבל שם המשפחה שלי הוא עם שני ווים, הנה כך: פּ-וֹ-ד-וֹ-ל-י).
    שנית, שועשעתי.
    שלישית, אני חווה את ארה"ב באופן שונה לחלוטין:
    1. כבר בשדה התעופה, חמש דקות אחרי שהגעתי קניתי ג'י.פי.אס., כך שמעולם לא שאלתי כאן איש "איפה…". זה כל-כך נוח, עד שנדמה שאפילו בארץ לא הגעתי בקלות כזו ממקום למקום. בטח לא בתל-אביב (אבל לתלביבית מבחירה יהיה מה לומר בעניין זה).
    2. טרם סיגלת כמה הרגלים אמריקאיים חיוניים (חיוניים לאמריקאים, הכוונה): מעתה אמרי אפרו-אמריקאי ולא "שחור" (ומן-הסתם בישראל ע"פ אותו קו מחשבה יש לכנות אתיופים בשם "אפרו-ישראלים"). לכן, עלייך למצוא לעצמך כינוי המתאים לז'רגון המקומי – וודאי שלא שחורה (אני מתייחס לשם הבלוג שלך; אבל אני מתלוצץ, כמובן).
    3. רוב עובדי הדואר הם אסיה-אמריקאים (כאן, באזור מפרץ, מדובר ברוב סיני מוחץ) ומיעוטם אפרו-אמריקאים. בעדינות אומר שלא מדובר באוכלוסיות החזקות ביותר של אמריקה, וודאי שלא מדובר בנייטיב-ספיקרס. לכן גם מה שלא בסינית, נשמע סינית בשבילם… אל תצפי שיבינו כלום, בטח לא שם של מדינה נידחת הרחק מכאן. אגב, כשאני שולח דואר לארץ אני פשוט אומר "ישראל" בסינית (זה נשמע אחרת לגמרי מסתם להגות "ישראל". את זה למדתי בטיול ארוך בסין).
    4. הדואר כאן לא מסובסד. גם לא הלחם. גם לא שירותי הבריאות. כלום בעצם. רק הדלק כאן עולה חצי מבארץ. טייק איט אור ליב איט.
    5. ולנקודה החשובה ביותר: נחמדות. האמריקאים לא "נחמדים"; הם מנומסים. יש בינינו (גם ישראלים, לא תאמיני) שמחזיקים מהתכונה הזו הרבה יותר מ"נחמדות". נעים לי פה. נעים לי שפותחים לי את הדלת. נעים לי שתמיד מחייכים אליי ומברכים אותי לשלום (לא אכפת לי אם מקללים אותי מבפנים, הרי אני לא קורא מחשבות). נעים לי שלא חותכים אותי בכביש ותמיד נותנים לי זכות קדימה, גם אם לא מגיע לי. נעים לי שלא חונים עליי בדבל-פרקינג "רק לרגע". נעים לי שלא עוקפים אותי בתור כי "אני רק שאלה". כל-כך יותר נעים לי פה, שלפעמים אני תוהה ברצינות מה אעשה בארץ כשאחזור. כמדען, יש לי היפותזה מסודרת מניין נובע ההרגל הישראלי הנפוץ הזה להאשים את האמריקאים בחוסר נחמדות ועל מה הוא נועד לחפות. אבל על כך בפעם אחרת.
    6. שבת נפלאה שתהיה לך (זה אני אומר בנחמדות, לא בנימוס…)

    שלך –

    ארז.

    • איריס אליה כהן

      ארז, אחי לגלות.
      ראשית מחילה, מיד אתקן.
      שנית, את החלק החמישי והאחרון של התגובה שלך אפשר להפוך לפוסט. מתאר יפה את הישראליות החצופה,
      אם חוצפה זה ההיפך של נימוס.
      לא בטוחה.
      ואני מסכימה איתך שיש משהו מאד נעים בנימוס הזה, אם כי אני בחורה די מנומסת, וגם בישראל תמצא אותי מתנהגת בסיגנון עדות אמריקה. אבל, עדיין, משהו מפריע לי.איך לנסח את זה בעברית? משהו כל כך פייק כאן. פייק. זאת המילה הכי נכונה. באנגלית ובעברית. כי זה לא סתם זיוף. זה זיוף אמריקאי.
      וברור שיש פה אמריקאים אמיתיים ונוגעים ומרתקים וכו'.., חלק מחברינו הטובים כאלה, ולא לשם תפארת המליצה, אבל משהו כללי, גדול יותר, עמוק יותר… שנטוע פה בתרבות,
      בחיוכי הזבנים, במנהל הבנק שמקדם את פניך, בשדי הדוגמניות, באוכל המזעזע המסונטז, … פשוט פייק.
      זאת הפעם השלישית שאני עוברת להתגורר פה, למשך שנה, ונראה לישכעת מצאתי את ההגדרה המושלמת למה שקורה פה, פייק. אין לי מילה אחרת.
      עוד אכתוב על זה.
      ד"ש לגשר הזהב.

      • איריס אליה כהן

        הי ארז יקר, ובעודי מטפיחה את הכרית ומתכוננת לשינה לא מזוייפת, עולה במוחי הביטוי הבא,

        יונייטד פייק אוב אמריקה.

        לא רע, תודה!

        אז ד"ש גם לאלקטרז.

  5. נהדר! צחקתי, מהכתיבה מהסיטואציה. בואי נגיד שמבין המדינות שהיתי רוצה לבקר בהן, ארה"ב לא בראש הרשימה. היא מפחידה אותי…

    • איריס אליה כהן

      אוי לוסי, יקרה, אבל היא מהממת!
      חייבים.
      מאיפה את? יש לך שם עם מבטא…
      והאמת היא שאני, הייתי מתה להיות בסוריה ואיראן, אבל כמו שאת בטח מבינה הן באמת לא יכולות להיות בראש הרשימה.
      מאד שמחה שצחקת, כבר אמרתי, זה התשלום הכי שווה לי.

  6. גם לי לא נראה שאני נוסעת לשם בקרוב, לי יש בעייה גדולה עם היהודים שחיים שם שנים וחשים יותר אמריקאים מהאמריקאים, יש לנו כמה כאלה במשפחה.

    מנסיון היסטורי , זה מתכון לצרות.

    תמיד כשיהודים חשו יותר גרמנים מהגרמנים, יותר ספרדים מהספרדים ועוד הגיעה האנטישמיות וגרורותיה.

    שבוע- טוב

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן