פה בארץ חמדת מיין
מתקיים כל מה שאפשר לדמיין
פה אחיה, ופה אצור
חיי חופש, חיי דרור
פה תהה השכינה שורה
אבל אני רוצָה בחזרה !
(מילים לחן וביצוע: מקהלת העלים של ניו אינגלנד בעזרתי האדיבה)
ובכל זאת, למרות שחנה התלוצצה, אפשר גם לסיים ככה:
אין פה שכינה ואין פה תורה,
ואני רק רוצה בחזרה!
מגניבה מקהלת העלים ומגניבות התמונות לקנא, כמה מים!וכמה צבע!
אבל…
פה תהיה השכינה שורה פה נחיה ופה ניצור!
ואני רק חזרתי על מילות השיר ,אני.
תודה שהבאת
כן, חנה יקרה
אפשר לשנות אולי ל…
אין פה שכינה ואין פה תורה,
ואני רוצה בחזרה!
לא צריך לשנות סתם התלוצצתי, הרי בסופו של דבר הכל תלוי בעיני המתבונן לפעמים הפה- שם והשם- פה… והעיקר איריס, הפוסט שלך הוא משב רוח טוב
נוגע ללב.
אביטל, יקירתי
יש לי נטייה אובר דראמטית (אני חושבת שבאמת הייתי צריכה להיות שחקנית. אלא שאין לי מרפקים מספיק מחודדים) ככה אמר לי פעם איש יקר יקר לי,
אני פחות מסכנה מאיך שאני מציירת את עצמי.
זה בסדר יקרה, הסיבה שאיני בחו"ל, הוא חוסר הזדהות.
וכלכלית היה לי מצוין, ויש לכולנו דרכונים זרים, הכל מתוקתק.
רק המזוודות.
הייתי שם מעט ועפתי.
איזה יופי,
נראה לגמרי כמו ציורים,
בטח בפיקסלציה שיש אצלי במחשב.
נכון?
הילדה שלי, שהיא הצלמת המשפחתית, בדרך כלל, עוד ניסתה לנכס את הצילום המופלא הזה לעצמה!
אבל לא הסכמתי. אני רכושנית לאללה.
לא מן העולם הזה!!
תודה אומי יקרה, אבל לא רק שמהעולם הזה, אלא במרחק חמש שעות נסיעה ממני.
אהבתי את תלתלי העצים והשמים שנראים ממש לא ישראלים.
השכינה שוכנת מעל ראשך..איריס.
תמי יקירה, תודה. אבל את לא תאמיני, לא שכינה ולא נעליים. שלג, שלג יורד פה עכשיו!
אני כותבת עליו את הפוסט הבא.
שלג באוקטובר, זה לא הזוי?
…:) אבל השכינה לבנה, לבנה וטהורה כמו שלגגגגגג—נעשה לי קר…
(בארץ ימי חמסין)
איריס, מיין המדהימה מציצה מבלוגך. פעם נסענו במיין שעות על גבי שעות . תעינו וטעינו בכבישים בדרך למורה שלי. לנו בפונדקי דרכים הזויים. אבל אני , כל מה שרציתי זה לראות את המורה שלי. לא ראיתי אותו. הוא כבר היה שקוע בעולם האחר. חסום מכל צדדיו. אני זוכרת את הנסיעה העצובה ההיא. את היערות הדלילים האינסופיים, את הכבישים הצרים המתעקלים אינסופית, את האגמים החוצפניים המסתתרים בשולי הכבישים, את הפוחלצים התלויים בפונדקי הדרכים והאנשים עם הכובע רחב השוליים שנותנים לך הרגשה כאילו אתה יתוש למעיכה. כן, מיין מופלאה וקשה. יש בה כאב ויש בה כמיהה ויש בה חיפוש אינסופי של עצמך שבכלל לא נמצא שם, לא משם, לעולם לא יהיה משם
נסחפתי
המורה שלי מת כמה חודשים אחרי שחיפשתי אותו ולא הצלחתי לפגשו. ואין כמו הסתיו במיין. אין—-
איריסי, את לא מבינה. הפוסט שלך לא עוזב אותי. ועכשיו זה. את לוקחת אותי לסרט שחייבים לביים. לספר שחייבים לכתוב.
איזה ספר? על מיין? על ניל ווליבר? על קסם היערות והאגמים הבלתי אפשריים? על הישראלי שנודד ובוכה? על אמנית שלא יודעת נפשה מצער? שאבדה אבדה אהבתה אי שם?
על תינוק מדהים שעומד להוולד אבל יהיה יתום??
והיית מאמינה? אחת וחצי בלילה בישראל ושלושים וחמש מעלות חום? איפה אנחנו ואיפה מיין?
אוי איריס, ואצלנו התחיל לרדת שלג!
זה לא הזוי?
אמצע אוקטובר ושלג!?!
וכן. הספר על הכל. אם לא את הכותבת, אני לוקחת. בשתי ידיים ובשני לבבות. אם את מרשה לי. זה חייב ספר.
התינוק לא יהיה יתום
לא הבנתי
מי שהיה צריך להבין הבין
ומעבר לכך הפוסט שלך נהדר,
ואת מכניסה משב רוח רענן למטע
והייתי שמחה להיות במיין עכשיו
בואי.
ואיריס המדהימה מציצה מבלוגך.
אח, יפה. אח, יפה. איזה צבעים. הלוואי עלינו.
יעלה, גם את מוזמנת. עם החבילה. תנסי להגיע בשבועיים הקרובים, אחר כך שלג. בעצם היה כבר שלג, אתמול, אבל התעוררנו ליום שמש יפיפה. בואי.
ארייס פה חמסין, למות, עוד תתגעגעי למחוזות העלים המזמרים, אבל צודקת אין כמו הבית, אהבתי!!!
איריס, התמונות מתארות סתיו אינדיאני [כך זה נקרא]. מרגיע ומגרה כאחד. תודה.
רותי יקירה, אני יודעת. ולדעתי לאיזה שאנסיונר (אפשר לשאול את רני אולי) יש שיר כזה, "און אירה… קנד טו וודרי קנד טו וודרה… א לה סמרה אנקור , ז'סקה למור סרה מור…"
או שזה קיץ אינדיאני בעצם.תודה!
אכן פוסט חביב, מצחיק, אף כי תמונות הנוף קוראות לי להתחלף איתך. השיר "קיץ אינדיאני" הוא כמובן של ג'ו דסן. רני
תודה, רני, איש חכם. חשבתי שאתה בטח תדע.
חני, אין כמו הבית ואין כמו אמא. ומאז הפוסט שלך על הסקייפ אני כל הזמן חושבת איזה אמא מהממת את. הלוואי עלי להיות כזאת.הדו שיח שלכן היה כל כך קצר וקליל, ובכל זאת כל כך כבד מאהבה. אני מקנאה בך
חנילה
התגובה אלייך קפצה לי למטה, תנסי לתפוב אותה… שלך, איריס