בננות - בלוגים / / גם הפורנו שחור – חלק שני
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

גם הפורנו שחור – חלק שני

 

 

 

 

 חמישה עשר ביולי, 2009

 

כולי נוזלת דם. מהציצי. מהבטן. מהברכיים. נחלים. עד לכפות רגליים. מי שרואה את זה מרחוק עוד יכול לחשוב שזה צלוליטיס. למרות שאין עלי גרם אחד של שומן מיותר. אפילו הבן זונה מודה בזה. "אין. אין עלייך בגירה. את כּוּסית על את." בעצם, היה מודה. הוא כבר לא יוכל להגיד את זה יותר. לא נראה לי שהוא במצב צבירה המתאים.
השוטרת הבְּלוֹנְדָה זורקת עלי מגבת. מרחוק. מי שישמע. כאילו אני ממטרה ואני יכולה להשפריץ לה על המדים היפים שלה. (דווקא באופנה עכשיו, נקודות.) המגבת קטנה מידי. אני שמה אותה עלי כמו טלית. היא בקושי מכסה לי את הכתפיים.
בא לי להרוג את שני השוטרים החרמנים שעומדים ומסתכלים עלי כאילו זה סרט. טוב, מה נסגר? עוד רגע הם מוציאים סבון ומאוננים. מפגרים. במקום שיביאו לי עוד משהו לכסות את עצמי. אחד מהם, זה עם השיחים במקום גבות, עוד צוחק, "באנו מאוחר קצת. אה?" החבר שלו גם כן צוחק.

אני לא מצליחה לזוז. אני מרגישה כבדה כבדה. אפילו שאין עלי כלום חוץ מהאזיקים האלה שהם תקעו לי ברגליים. מה יש להם לשים לי אזיקים? כאילו יש לי לאן לברוח.

הדם נכנס לי אפילו לנחיריים. אני מרגישה שקשה לי לנשום. אני משתעלת קצת. ויורקת הרבה. דם. אני יורקת הרבה דם. ישר זה מזכיר לי את אבא שלי. הוא כל הזמן היה אומר לי, "אני עובד כמו חמור, סוזי. אני יורק דם כדי שיצא ממך משהו."

בא לי לבכות. הוא בטוח לא היה מבסוט אם היה רואה מה יצא ממני בסוף.
אתמול חלמתי שהוא חי. ממש חי. והוא נכנס לבית שהיה לנו במוצקין. מתיישב על הכורסא שלו. אמא שלי כבר העיפה את הכורסא הזאת מזמן, אבל אצלי בראש היא עוד תקועה. אי אפשר להזיז אותה. והוא אומר לי. "סוזי. סוזי. כפרה שלי. בואי שבי אצל אבא קצת." והוא שם אותי על הברכיים שלו כאילו אני בת חמש. נותן לי נשיקה בתלתל של הפוני וקצת מושך אותו כמו שתמיד הוא היה עושה. ואני מה זה שמחה. כאילו יש לי יומולדת או משהו. (מתי חגגתי יומולדת בכלל? נראה לי שהפעם האחרונה הייתה לפני חמש עשרה שנה. וגם אז, זה היה בצבא. וכולם היו תפרנים. לאף אחד לא היה כסף לקנות לי מתנה. רק רוני המפקד שלי קנה לי משהו. קונדומים בטעם תות. שיהיה לי טעים איתו.) ואני יושבת לאבא שלי, ככה, על הברכיים. אבל פתאום אני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מה זה רכות. מרגרינה. ואני מסתובבת אליו לשאול אותו מה קרה. ואני רואה אותו נמס. ממש נמס. העיניים שלו. האף שלו. הפה שלו. הכל נעלם. גם הגוף שלו. ואני ממש מרגישה שהברכיים שלו הופכות מים. וכבר אני יושבת על הכורסא שלו לבד. בתוך  שלולית קטנה.
עוד פעם בא לי לבכות.

השוטרת הבלונדה צועקת לחרמנים שיזיזו כבר ת'תחת שלהם. "טפלו בה אתם. אני לא נוגעת בזה."
עַלֶק לא נוגעת בזה.
השוטר השני, לא זה עם השיחים בגבות, מתקרב אלי. "תגידי," הוא אומר לי ואני רואה שהעיניים שלו דווקא ברצפה, "יש לך פה משהו לשים על עצמך? תגידי לי איפה, אני אביא לך." הקול שלו דווקא נעים. הוא מסתכל עלי כמה שניות, מחכה שאני יענה לו. נראה לי שהוא מתחרט על ההתנהגות המגעילה שלו מלפני כן. אני דווקא מנסה להגיד לו משהו. אבל במקום מילים שוב יוצא לי דם מהפה. השוטר עם הגבות צועק עליו, "איזה ללבוש בראש שלך? איזה להביא איזה. אסור לנו להזיז פה גפרור. מה, אתמול נולדת? ראית כושית כוסית ברח לך השכל?"
 

 

 

(סיפור בשלושה חלקים)

לחלק הראשון של הסיפור:
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13463&blogID=290

 

 

 

 

9 תגובות

  1. קראתי כי זו את, איריס.
    אחרת אני עוזבת קטעים כאלו, שעושים לי רע. הסבל מהסוג הזה ידוע לי אבל גם חוסר האונים להועיל, לשנות את גורל הדמות- ממש מציק..

    • איריס אליה כהן

      תודה שקראת, תמי, ותודה שקראת בגלל שזאת אני. זאת מחמאה, אם כי זה, במפתיע, לא מה שחשוב לי כאן. אני מבינה את התחושות הקשות. אבל כמו שכתבתי ליעל בפוסט האחרון שלה, זאת אחת מן הדרכים להתמודד עם החוויה.ולא מהמקום התראפויטי.

  2. איריס, עד עכשיו זה הולך בסדר כלומר הסיפור והלשון של המספרת נשמעת אמינה – אבל כמו בסיפור מתח הסוף הוא הקובע – אז דיר בלאק עם הסוף. הוא יכול להפתיע ולהקפיץ את הסיפור למעלה או להיות שגרתי וצפוי ולקבור אותו.

    • איריס אליה כהן

      אבוד, אהוד יקירי. הסוף כבר נכתב. והוא טורף את שנתי.עוד כמה ימים נוכל לבחון ביחד אם התרומם או נפל.

      • זה שהוא נכתב לא עושה אותו אבוד. זה היתרון של הכתיבה על המציאות שאפשר לשנות אותה. וטובי הכותבים, בעיקר משוררים, שינו את מה שכתבו גם אחרי שפורסם בדפוס, שלא לדבר על כך שאנחנו חיים כאן בעולם וירטואלי בו המחיקה והכתיבה קלים באופן כמעט בלתי נסבל

  3. איריס, מצאה חן בעיניי דרך אפיון הדמויות שלך, לאט לאט אתה לומד על הנסיבות, ואני חושד בך שההמסה של האבא על הכורסה היא רמז מטרים. בואי נתערב!

  4. ממשיך טוב, איריס.
    (טוב – מבחינת הכתיבה ושמירת מתח הקריאה. ממש לא מבחינת האירועים המתוארים).
    ממתין לשלישי.

השאר תגובה ל נעם ר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן