שניים בינואר, 2010
"שמך?"
"שושנה. אבל כולם קוראים לי שושי." אני מעמידה פנים שהשאלות שלו בכלל לא מעצבנות אותי. "אתה גם יכול לקרוא לי שושי. אם אתה רוצה." אני מוסיפה.
הגמד מלכסן אלי מבט. עוד מבט הוא מקדיש לשופט. מבט נוסף, נדמה לי שמחויך, הוא שולח לשורה הראשונה. שם, רגל על רגל. בשמלה קצרה. בברכיים חשופות שנראות כמו שתי ביצי יען. גם בגודל וגם בצבע, יושבת אשתו של הבן זונה. נראה שהיא נהנית מההצגה שהגמד מארגן לנו כל פעם מחדש. "שושי?" הוא חוזר על דברי בנימה ספקנית.
אני מהנהנת.
"שושי מה?" הוא מתקרב לכוון שלי. הצעדים שלו דווקא ענקיים. מהמקום בו נעצר, בערך מטר מולי, אני מריחה את החליפה שלו. מסריחה מסיגריות. הוא כנראה מתקמצן לשלוח אותה לניקוי יבש. או שמרוב המיליונים שהוא מכבס כבר אין לא כבר זמן לעשות כביסה כמו שצריך.
הריח הולך ומחריף. כאילו הוא מעשן נבלות הגמד הזה.
"שושי בר." אני עונה באיחור.
מפה נראה לי כאילו הצוואר שלו החליק פנימה לבטן. יש לו בקושי כמה מילימטרים של צוואר. העניבה שהתעקש לשים מיותרת לגמרי.
אתמול בלילה חלמתי שהעניבות שלו רוצות לחנוק אותו. איזה כיף זה היה לראות עדר עניבות רודף אחריו. לא היה לו סיכוי לברוח. בכל רגע נוסף הצטרפה עוד עניבה. ועוד עניבה. ועוד אחת. כמו בסיפור על שוליית הקוסם. והן לא הרפו. התלפפו לו סביב הגרון עד שיצאה לו הנשמה.
למרות שאני בטוחה שאין לו נשמה.
"האם יש לך שם מקצועי, שושי בר?" הוא קוטע את המחשבות הנעימות שלי.
אני מהנהנת. הוא עושה את עצמו קורא בערימת דפים שהוא מחזיק. מעלעל באיטיות מעושה. "ומהו?"
"בגירה." אני מסננת.
"בגירה? אהמ… מעניין." הוא צובט את ערימת הדפים שלו באגודלים שמנמנים ומניח על הדוכן שלי. אני מרגישה שכבר כואבות לי הרגליים מהעמידה. הגמד נועץ בי מבט בוחן. הפנים שלו יותר מידי קרובות אלי. אני מגלה שהפה שלו יותר קטן מהעיניים. האוזניים יותר גדולות מהאף. המצח, כמו הגרון, נעלם לגמרי. אני מסתכלת על השופט. בודקת אם גם הוא מזועזע כמוני.
כנראה שלא.
"אנחנו שומעים," הוא פונה אל הקהל הרב שנאסף באולם, "שגברת בר מוכרת בחוגים מסוימים כבגירה. בגירה, ידוע לכולנו, הוא הפנתר השחור מספרו הידוע של רודיארד קיפלינג," גם הקול שלו מעוות. נאנק ודחוס כזה. כמו רגליים של מרים משקולות. "האם תואיל הגברת בר להסביר את הכינוי שניתן לה, או שאנחנו נאלץ לעשות את זה בעצמנו?"
יש לו נטייה, לגמד, לדבר בלשון רבים. אולי בגלל זה אני רואה ושומעת אותו כפול.
אני לא עונה. אני מציצה בשופט ואחר כך בעורכת הדין שלי. שניהם נדים לי בראשם לענות.
"ובכל זאת." תובע הגמד.
לא רוצה להיות שחקנית משנה בהצגה המחורבנת שלו.
"אם כך," הוא ממשיך, "נתאר לבית המשפט את השתלשלות העניינים ביום החמישה עשר ביולי אלפיים ותשע,כפי שנגבתה ממרשתי," הוא מצביע על אשתו של הבן זונה, "שעה קלה לאחר האירוע."
"רגע" העורכת דין המעפנה שלי צועקת על הגמד ועושה לי עיניים עצבניות. האישונים שלה משחקים ים יבשה. אני מתעלמת. היא קמה. מגיעה אלי בצעדים כל כך נמרצים שאני שומעת את החצאית שלה משתפשפת לה בתחתונים. "זה לא מה שסיכמנו." היא לוחשת לי באוזן.
רחשים נשמעים בקהל. הגמד מהנהן. מרים יד קצרה. אני רואה שהאצבעות שלו מחוברות אחת לשנייה בקרום דק. כמו אצל ברווז. העיתונאים שיושבים בשורות האחוריות לא מפסיקים לצלם.
(סיפור בשלושה חלקים.)
ציור, ורד ליננברג פרחי. אקריליק על בד.
אחלה פתיחה. יאללה, איריס. איפה חלקים 2 ו – 3?
שחר. הרגת אותי עם השיר שלך על הבוקר. אתה יכול לעשות את זה יותר בעדינות? תזכור שאצלי עוד בוקר.
איריס, זה התחיל עם תרגומייך ליוז ואנג'לו, המשיך עם עכבר וגונזלו ונגמר (אם כי עוד לא גמרתי…לקרוא. לקרוא. מה חשבת?) עם בגירה.
אולי על זה נאמר:
הקם להרגך, השכם להרגו?
אבל ברכות. שחר מריו. ברכות.
בבקשה.
מותח!
אביטל יקירתי. אני שמחה. זאת הייתה הכוונה.
איריס הציור של ורד ליננברג פרחי- מאוד יפה וחייתי, כמעט נמרי..
הסיפור מותח ומסקרן, אבל ישנן מילים שקשה לי לקרוא כי אני "חנונית"… כמו: "התלפלפו" "המעפנה", "עושה לי עיניים"..
ואולי זה החן של הסיפור?!..
תודה תמי יקרה, בשם חברתי המוכשרת, האהובה עלי מאד. אביא עוד מיצירותיה בהמשך.
אחלה שם בגירה. סיפור מותח. מחכה להמשך.
תודה כרמית יקרה. הוא טורף את שנתי.
יופי של כתיבה או כמו שאומרים : כתיבה : בת זונה :)!
הי ריקי יקרה. צחקתי.כי את קרובה לפיתרון החידה.
כמעט.
איריס, הציור מטריד. האם גם יובא כאן בשלושה חלקים? לסיפור אולי אגיב כשאקראו בשלמותו.
איריס יקירה, הציור הוא חלק מסדרה של תמונות. חלקן ברשותי (במחשב) חלקן לא. מלכתחילה הן אצלי בגלל שגם אני מאד הוטרדתי מהן.הן גם ההשראה לסיפור הזה, שלמרות שהוא נקרא קליל, נוגע בנושאים שמאד מאד מטרידים אותי.אם לדייק, לא רק מטרידים, אלא גם מכאיבים.מאד.
הפיצול לשלושה חלקים מכוון.
אני בכל אופן, צריכה לנשום לפני שאני מגיעה לסוף.
אני רוצה שגם את.