בננות - בלוגים / / סיפור על אישה ועכבר
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

סיפור על אישה ועכבר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
סיפור על אישה ועכבר
 
אני יושבת אל השולחן. מול המחשב. שלכת אדומה מטורפת בחוץ. הסתיו צועק בחלון. האוויר קורא לי לרוץ אותו. אבל לא. אני מפרקת ומחברת מילים ככה שיזרמו יותר טוב דרך הלב.  לפתוח סתימות זה נקרא. 
עוד אני מנסה לשרברב מושג חדש באנגלית, (red ring. מי שיש לו הצעות שיצביע.(,אני קולטת בזווית העין תנועה חשודה. מהירה ונמוכה מאד. מהמטבח אל הסלון. בקו רצפתי ישר. (האמת היא שהרצפה פה עקומה שזה קטסטרופה. מלאה גאיות וגבעות. כנראה התפוצצו בבית הזה הצינורות של החימום התת רצפתי. ולא פעם אחת.)  
שתי שניות חולפות ואני על השולחן. "עכבר. עכבר." אני צורחת. מגלה שרק לעצמי. אף אחד לא בבית. הילדים בדיוק יצאו לגנים ולבתי הספר. בעלי כבר בטח באוניברסיטה.
עוד שתי שניות, ואני מרגישה שהדם נוזל ממני החוצה. אני עושה פיפי בתחתונים. לא כמטאפורה. פיפי. פיפי. אני מבוהלת רצח. ואני גם מתחילה לבכות.
אני מנסה לשלוח יד אל הפלאפון, שנמצא במרחק שני כיסאות אוכל מתחתי. אבל עם כל תנועה בורח לי עוד פיפי. המכנסיים מרגישים לי לחים. אני שולחת יד רוטטת אל המכשיר. בהילוך איטי. כאילו אני צריכה להציל את הפלאפון מנפילה אל התהום. מצליחה להרים אותו. מחייגת לבעלי. "מוש." אני מייבבת אל החיוך שלו שמופיע על הצג. איכשהו זה מעצבן אותי שאני בוכה והוא מחייך. "אני לא נשארת בבית הזה אפילו לא עוד שתי דקות." ברור לי שהוא לא מבין מאיפה זה בא לו. "אני שנאת עכברים. שונאת. אני חוזרת לישראל." הצג נשטף במים שיורדים לי מהעיניים. נהרות. אני מנגבת את הצג בחולצה. 
"אני באמצע הפגישה, אני כבר חוזר אלייך." בעלי משיב. הוא סיפר לי על הפגישה הזאת. עם איזה פילוסוף אמריקאי חשוב. הוא התכונן לפגישה איתו כאילו הוא הולך לעשות פסיכומטרי בפילוסופיה.  
"אני חוזרת לישראל." אני ממררת ומפשתנת בו זמנית. "אני לא נשארת פה.אני אומרת לך. אני שנאת עכברים."
"טוב. מה זה קשור העכברים עכשיו?" הוא כנראה מתכוון לנתק. "עוד חצי שעה אני מתקשר אלייך."
"לא!" אני צועקת בהיסטריה. "יש פה עכבר."
"מה יש?"
"עכבר. עכבר. ראיתי עכבר. אני לא נשארת פה."
"תתקשרי למיינטננס." הוא מציע בשלווה. המיינטננס זה הפיתרון שלו לכל הבעיות. גם אם הייתי מספרת לו שאני בהיריון, הוא היה מציע לי להתקשר למיינטננס.
"איזה מיינטננס בראש שלך. עוד דקה אני מתה."
"אז תגידי שזה חרום." אני לא בטוחה אם הוא צוחק עלי או לא.
"תתקשר אתה. אין לי את המספר… ואני על השולחן… ואני אומרת לך… אני חוזרת לישראל….. אני לא נשארת בבית שיש בו עכברים."
"עכבר." הוא מתקן אותי. "ותני לי לסיים ת'פגישה. את יודעת ש-"
"מוש!" אני צורחת. "אני אומרת לך… אתה לא תמצא אותי כאן כשתחזור."
"איריס, תירגעי." הוא אומר, ועל הקול שלו אני שומעת שהוא סוף סוף נלחץ.
"אל תגיד לי להירגע!" אני קוטעת אותו ומרגישה איך עוד גל של פיפי מתנחשל אל התחתונים שלי. אני בפאניקה.
"מתוקה,-" הוא אומר לי בקול הכי רגוע שהוא מצליח להפיק. אני שומעת מתוקה, אני מבינה שנגמרה לו הסבלנות. אני עוד יותר היסטרית. אבל אני מנסה לשנות גישה. "תתקשר, מושי. אני מתחננת." 
זה עוזר. אני שומעת אותו משקר משהו לפילוסוף, באנגלית פילוסופית. כדי שאני לא אבין. וחוזר אלי. "טוב. תסגרי מתוקה. אני מתקשר לגונזלו."
 
גונזלו, צריך לדעת, הוא בעל הבית שלנו. גבר חתיך הורס שנראה כמו קיאנו ריבס. אין עליו יותר מעשרים וחמש. שיער מקלות. עיניים של סיני, למרות שהוא פורטוריקני. ועצמות לחיים, שני מצוקי דרגות. אין. אין. חתיך הורס. אבל גונזלו. גם את זה צריך לדעת. הוא קצת מטורלל. ולא בגלל שהוא אמריקאי. סתם. ככה הוא נולד.
ובאמת, עוד אני על השולחן, מדיפה פיפי ושטופת דמעות. נקישה בדלת. מוש עשה את זה מהר. "הי" החתיך משרבב פנימה את ראש השערות ספגטי לפני בישול שלו, "האם אני יכול להיכנס?" הוא שואל בנימוס אמריקאי (על הנימוס האמריקאי אני אספר בפוסט אחר. בספר אחר. פוסט אחד לא יספיק.) מחייך אלי חיוך ענק בפה סגור. כמו שהיינו מחייכים כשהייתה נופלת לנו שן חלב.
"יס. יס." אני מאנגלזת ומצטערת שלא לבשתי חולצה יותר קומוניקטיבית, "ראיתי עכבר!"
"איפה?"
אני מצביעה בחרדה אל הספה, מה שמאלץ אותי לחשוף את הכתם הענק שהתרחב לי במכנסיים. אני כבר לא יודעת מה אני יותר. מבוהלת או מפודחת.
גונזלו לא ניגש לספה בכלל. אלא פוסע בין החדרים בעניין כאילו הוא בא לקנות את הבית. (הוא שכח שהוא שלו?) מציץ בעיניו המלוכסנות בכתלים. בתקרה. בחלונות. ממשיך ומעיין בשיש. בכיור. (מפוצץ כלים שמחכים לביתי המתבגרת שהכריזה על מרד. היא "לא מפנה כלים יותר" נמאס לה. היא לא אשמה "שכל היום אוכלים בבית הזה!") ופניו של הגונזלו לובשות הבעה של תיעוב. אם כי הוא מקפיד עדיין לחייך במלוא פיו הסגור. שוב הוא מציץ בכיור. שוב הוא רוכן אל השיש. כמו אל צלחת מעבדה. בודק איך התפתחו המיקרובים.
אני מבינה שהמטבח אינו נאה בעיניו.
הוא חוזר אלי. מרים אלי מבט ופותח את הפה. אפילו השיניים שלו חתיכיות. "מאה אחוז. זה ברור." הוא אומר ומציץ בי.
"מה מאה אחוז?" אני מנסה להסתיר את המכנסיים.
"מאה אחוז. מאה אחוז. מאה אחוז."
"מה מאה אחוז?" אני שואלת אותו ומתקשרת לבעלי. אולי הוא יבין מה הגונזלו רוצה להגיד.
מוש עונה לי דווקא מהר. "הוא מטורלל הגונזלו הזה." אני בוכה לבעלי בעברית תוך שאני מקפידה להחזיר לגונזלו חיוך פתוח ולעשות לו תנועת "חכה רגע" עם האצבעות.
גונזלו לא מחכה. הוא ממשיך אל חדרי השינה. "מאה אחוז שיהיו לך כאן עכברים!" הוא צועק אלי מהחדר של הבנים. "עכברים אוהבים אוכל. ואוכל אני רואה שיש לך הרבה. גם על הכיור. וגם על השיש." ויוצא. אני רואה אותו מפזר איזה ארבעים מלכודות דבק במסדרון.
הוא חוזר אלי. "אפילו בסלון אני רואה שאתם אוכלים." הוא נוזף בי ומצביע על צלחת קורנפקס רכרוכי שהשאירה ביתי המתבגרת על הספה.
"הוא לא נורמלי. אני אומרת לך. הוא לא נורמלי." אני לוחשת בשקט למוש, כאילו החתיך מבין עברית. "אין לי מושג מה הוא רוצה ממני. אני לא מבינה למה הוא לא מנסה אפילו לבדוק לאן העכבר ברח…"
"מה, הוא כבר הגיע?" בעלי שואל באיחור. זה ידוע שלגאונים יש הבנה מוגבלת של המציאות.
"כן." אני פורצת בבכי מחודש אחרי שאספתי כוחות משך כל הטיול מחוף לחוף של הגונזלו. "והוא אומר שמאה אחוז שיש פה עוד המון עכברים."
"מה?!?"
"כן. הוא אומר שמאה אחוז שיש פה עוד עכברים. הוא ראה את המטבח. הוא ראה את הכיור. את השיש… הוא אומר שמאה אחוז ש.." אני בוכה. מה זה בוכה. מרגישה שהרגליים רועדות לי. ומתיישבת על השולחן מאיקאה. שכבר מתריע שגם לסבלנות שלו יש גבול.
"תני לי אותו." בעלי אומר בנחרצות.
אחרי כמה דקות של "שיחת גברים" גונזלו חוזר אל הסלון.פונה אלי בזהירות. "סליחה מיס כהן. לא רציתי לצער אותך." מוש כנראה שטף אותו."איפה אמרת שראית אותו?"
"שם!" אני מצביעה שוב על הספה.
"איפה?" גונזלו מסתכל על הספה. מרים את הכריות.
"מתחת. מתחת." אני מסבירה לו. אין ספק שאלוהים התקמצן עליו כשחילק את השכל.  
גונזלו מציץ מתחת לספה. הודף אותה בתנועת רגל קלה. (טוב, היא גם עלתה בהתאם.) שולה כדור מטקות שחור שכבר הספיק לאסוף סביבו את כל הטינופת שמתחת לספה. "לזה אתם קוראים עכבר בישראל?" הוא מתפוצץ מצחוק. העיניים שלו נראות כמו שני גפרורים שרופים. אני רוצה לקבור את עצמי.
גונזלו מושיט לי יד, כאילו הוא עומד להזמין אותי לוואלס. אני יורדת מהשולחן. לאיטי. מצטערת לגלות שגם אצלי אלוהים לא היה נדיב, מסתבר.
 
 
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

23 תגובות

  1. טוב, הוא כנראה לא יודע שישראלים אוכלים הרבה…

    אהבתי, אבל הסוף פואנטה מחליש לדעתי את הסיפור. התיאור נכון ויפה, ההומור המקברי יפה, זה זורם טוב, היחסים עם הבעל. ובכל זאת ציפיתי שזה כן יהיה עכבר, ושגןנזלו אולי ימצא פתרון, או שיקרה משהו ביניהם… לא יודעת. איכשהו, למרות האופי הסאטירי של הטקסט, שוב, סוף פואנטה מחליש אותו.

    • חוץ מזה כתיבתך מאוד זורמת וקולחת וקומוניקטיבית, ואת זה אי אפשר לומר על כל אחד. ואני אחת שמשתעממת מהר בדרך כלל…

    • איריס אליה כהן

      הי יעל. הייתה לי הרגשה כזאת. למרות שהכל אמיתי לגמרי. באמת חוץ מהסוף. זה היה באמת עכבר. וממש ראיתי אותו. אבל לא יכולתי לתאר את זה בחן. זה היה מבעית. אני לא נשמתי אחרי זה איזה יומיים.אבל תודה על המחמאות.
      אולי אני אוסיף פוסט עם הסוף האמיתי.

      • מעניין, לפעמים אם כותבים סיפור שמבוסס על המציאות, אולי דווקא כדאי ללכת איתה עד הסוף. למרות שבדרך כלל זה לא עובד, אפרופו הדיון אצל רונן על אמת אוטוביוגרפית בספרות.

        גם אני עברתי חווית חולדות מזעזעת לאחרונה. אז אני מבינה על מה את מדברת.

        גונזלו נשמע אחלה גבר חחח

        • איריס אליה כהן

          הי יעל. איזה מזל שאת ציפור לילה.
          איפה הדיון הזה שכתבת עליו גם בפוסט שלך, אצל רונן, מאיזה יום זה? לא נתקלתי בו. ואיזה רונן?

          • איריס
            איך נהנתי מהסיפור.
            הכול בגלל עכבר קטן הכול בגלל עכבר.

            מדהים איך עכבר יכול כול כך לערער את הנפש, לא משנה כמה כותרות של אינטלגנצייה מונחים עלינו.
            הכי חשוב שצחקתי ונהנתי.
            קראתי את תגובתה של יעל, ואני מעיזה גם לכתוב שהסוף " תקוע" לא פתח עד הסוף את "הסתימה". וזה יהיה דווקא יפה שתחשבתי שוב על סוף שיהיה דווקא כן מחובר למציאות. בדרך כלל איני מציעה או מתערבת, אבל חשבתי לעצמי שאולי תסיימי את הסיפור דווקא בשאלה "לזה אתם קוראים עכבר בישראל?" כשהסיפור נגמר בשאלה הזאת, זה גם פותח לרבדים נוספים שלפעמים לא מתכוונים אלהם. סתם מחשבה שלי. לדעתי, סיפור מקסים שכזה, יכול להתפתח לסיפור ארוך ולהתפצל להרבה כיוונים. אהבתי את ההומור שלך.
            תהל
            (רן)

            • איריס אליה כהן

              הי תהל יקרה,
              תודה רבה.מעורר מחשבה החיבור שבין אמת לבדיה,בעיקר באופן בו הוא משפיע על הכותב. כל עוד זה היה אמיתי (כמובן שעם הפרזות, גונזלו לא כזה חתיך והבת שלי לא כזאת מרדנית ואני רוצה להאמין שגם הבית שלי לא כזה מלוכלך)אז הכתיבה הייתה זורמת. ברגע שניסיתי להמציא סוף אחר,זה נקרא תקוע.
              אני חושבת על זה, וכמו שכתבתי ליעל, זה מזמין ניסיון לכתוב סוף אחר, יותר קרוב למציאות…
              כל כך תודה על תגובתך הנעימה.

              • איריס יקרה
                בא לי לכתוב לך ואני כותבת. שאף פעם אל תתנצלי על מה שכתבת. מה שכתבת הוא מה שהיה נכון שיכתב. זה עומד בפני עצמו.
                וגם אותי מדהים איך הדברים שנכתבים משפיעים על הקורא. אבל זה כבר לא אחריות שלנו.ואיך אנחנו משתוקקים שיספרו לנו סיפורים דמיונים, הרחוקים מהמציאות אבל באותה נשימה לעיתים זקוקים לאמת, לדעת מה אמת ומה בדיה, כמו שכתבת. העכבר שנידמה לך שראית שעובר לו, זה סמל להרבה דבריםש נידמה לנוש עוברים לידנו, וז הלא הם באמת, זה לא עכבר, זה לא ,,,, אני מקוה שאני מובנת לך, לכן הסיפור שכתבת, הלכאורה פשוט.
                בשיבלי הוא הרבה יותר מורכב, וזה בגלל גם לאן שאני לוקחת אותו בזמן שהנפש שלי קראה את השורות שלך, והסוף אולי צריך להשאר "תקוע".ואינך חייבת להוציא את הקורא מהתקיעות שלו. ואוו איך אני מתפלספת. ובכול זאת שוב אחרי קריאה שניה ושלישית אני עדין מחייכת מהסיפור שלך מהדרך שבו בחרת לכתוב אותו. אגב פחות מרגש אותי אם גונזלוס חתיך או לא. העיקר שזה לא היה עכבר. לעכברים אין לי רגשות. אז בחיוך עכברי שבת שלום תהל

                • סליחה, גונזלו.

                  • איריס אליה כהן

                    הי תהל,
                    אני חושבת שאת צודקת.זה דומה לסיפור "דובדבן בגב" כל אחד לוקח את זה למקום שלו.הרבה תגובות האירו לי פנים שכלל לא חשבתי עליהם. תודה לך, יקרה.
                    איכשהוא את נקראת לי מאד מקסימה. אני אכנס לבלוג שלך, להכיר אותך יותר.

  2. הי איריס, לא נעים שאת סובלת שם על השולחן ואני מחייכת. גם אני לא משהו עם עכברים ולפני שבוע נכנס לי עקרב הביתה והתקשרתי לכל העולם לראות מי יגיע ראשון והבן שלי התנדב לתפוס אותו אבל צרחתי שיתרחק אז הוא צחק. כנראה זה מצחיק מהצד. גם היום לפני עשרים דקות הסתובב לי נחש "גור" על הדשא, אבל הסבירו לי שהוא נחש מטבעות שמסמן טרטוריה וזה טוב כי זה אומר שבטרטוריה שלי אין צפע. (חושבת שהשתכנעתי?:) אז אחרי מה שאני כותבת לך אולי בפעם הבאה לא תחשבי על לחזור לארץ בגלל עכברים, כי להזכירך יש כאן מזה ומזה ומזה ואם היה מקום בלי הייתי שמחה להיות בו. הראשונה.
    ולגבי הנימוס האמריקאי בתור מי שהכירה אותם מקרוב…היתה לי מערכת יחסי אהבה- שנאה עם הנימוס הזה. מחכה לקרוא פוסט שלך בנושא.

    • איריס אליה כהן

      הי סיגל.את לא תאמיני. אבל עקרבים קטן עלי. כל קיץ אני נתקלת בכמה.ולא עושה במכנסיים בכלל. נחשים איכשהו זה יותר מפחיד אותי, אם כי דבר לא משתווה למכרסמים. המצחיק הוא, שפה, בבוסטון, יש מאות סנאים. שהם כידוע גם מכרסמים, רק עם יחסי ציבור טובים יותר, ככה אומרת הבדיחה המקומית.
      ואני לא באמת סובלת. אינסטלציה פואטית זה עסק משתלם לנשמה.
      ותודה על החיוך.זה אחד מאמצעי התשלום הכי נעימים לי.

  3. סיפור נחמד איריס, גם אני הייתי משנה את סופו בכיוון 'סיפורי' מפתיע ( הראש הכחול שלי לוקח אותי לחפוז (ספידי) עם גונזלו -ואז אולי לשנות את שם הסיפור ל'ספידי גונזלס' – כשמו של השיר הישן)

    • איריס אליה כהן

      אהוד אהוד, מה אני אגיד לך? בלחץ הקהל אני שוקדת על סוף אלטרנטיבי. או שהקוראים יכתבו סוף אחר, אתה יודע, כמו שהיינו מתבקשים לעשות ביסודי…
      סתם. חג שמח.

      • אחד הדברים הכי גרועים בעשייה אמנותית הוא להכנע לדעת הקהל, תשני רק אם את מרגישה צורך בשינוי.

        בהצלחה וחג שמח

        • איריס אליה כהן

          אהוד אהוד יקר.
          צחקתי. אין לי גם כוונה לפתוח בתחרות הסוף המוצלח.
          אם כי זה רעיון.זה יכול להביא רייטינג.
          סתם. נו. אני צוחקת.

        • איריס אליה כהן

          אבל אהוד. בלי שום קשר, אני לא מסכימה איתך. עשייה אומנותית היא עניין אישי בהחלט. ביקורת אומנותית, גם היא עניין אישי, תמיד מונע מטעמו האישי של המבקר. להקשיב לה או לא, זה העניין האישי מכולם, לטעמי.תלוי ביוצר.אני חושבת שיוצר שיודע להקשיב, יהיה יוצר טוב יותר.
          אבל נפתח וויכוח בעת אחרת, כעת אני בדרכי לטיול ועוד רגע יהרגו פה את היוצרת והיצירה גם יחד.

  4. היי איריס
    מקסים, הפחד שתופס את כולנו…
    לכל אחד יש את הפחד שלו..שתופס אותו
    להתראות טובה

    • איריס אליה כהן

      הי טובה יקרה. אבל מה עושים עם כל הפחד הזה?
      מכירה את השיר המופלא של ארז לב, "מה אעשה עם כל הכעס הזה, אה?"
      איזה שיר גדול. אני חושבת שאני אכניס אליו קישור. בחיי.
      אבל תודה לך בכל מקרה.

  5. איריס, לא יודעת לגבי הסוף…אבל כשאצלי טייל עכבר במטבח ונכנס לתנור (!) הרמתי את הילדה על הידיים, נסתי מהמטבח, סגרתי את הדלת וצלצלתי היסטרית לבעלי שיבוא. הוא פירק לתנור את הצורה ואח"כ גם זרקנו אותו…נגעלתי.
    ולמה? בגלל עכבר קטן? איך הם מצליחים לעשות לנו את זה?
    כתוב אמין לגמרי!

    • איריס אליה כהן

      לוסי יקירה, שכה אחיה, אם לא צריך לפתוח בלוג רק על סיפורי עכברים. כל החברות שלי נזכרו בסיפורי עכברים , ולמי הן שולחות אותם? אלי!
      את מבינה?!?
      וגם העכבר שלך בתנור(!?!) הוא בערך תמצית החלום הכי שחור שלי. כי הפחד הכי גדול שלי, מעכברים, זה שאני אפתח משהו, דלת של ארון, מקרר, קופסא… (על תנור לא חשבתי)ואיזה עכבר יזנק משם עלי…
      זאת באמת שאלה. כי לגבי הפחד מנחשים, יש את ההסברים על סיפור גן עדן, וסמלים פאליים למיניהם… אבל עכברים..? אין לי מושג.כל העכברים שגדלנו עליהם בסרטים ובטלוויזיה כאלה חמודים וחברותיים ומשעשעים…
      אני כבר מעלה את התמונה של העכבר שלי….
      תודה שאת חושבת שזה אמין.

  6. חחח…
    העיקר שעם העכבר של המחשב את מסתדרת יופי.

    (ומה נסגר עם מוש והפילוסוף? יש מצב לפוסט ממשה?)

    • איריס אליה כהן

      אי אפשר, שחר יקירי. חוץ מזה שזה כבד כבד, הבלוג עלול לקרוס, יש כלל שלא מערבבים חלב ובשר. אתה תחליט מי החלב ומי הבשר

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן