בננות - בלוגים / / דובדבן בגב – חלום "חמדת"
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

דובדבן בגב – חלום "חמדת"

 

 

 

 

 

 


קצת לפני שנרדמתי, הרגשתי שמשהו מעקצץ לי בגב. חשבתי שזה בעלי. אולי החליט לאמץ לו דרכי חיזור חדשות. לא הסתובבתי אליו. הייתי עייפה. אי אפשר לחזור כל הזמן על אותם תירוצים. אבל באמת הייתי עייפה. השתדלתי לא לעפעף ולא למצמץ ולהקטין את הנשימות עד שזה יראה כאילו אני כבר בתוך חלום שקט. אפילו הוא יודע שלא כדאי לשלוף אותי מתוך חלום שקט. זה תמיד נגמר בהרבה רעש. אבל זה לא עזר. העקצוצים נעשו הרבה יותר תובעניים. מחודדים כאלה. כאילו הוא לקח חפיסת עפרונות והחליט לתקוע לי אותם בגב. די כעסתי. זה לא היה מגרה. זה אפילו התחיל לכאוב. הסתובבתי אליו. וראיתי שהוא בכלל עם הגב אלי. לפני שכבר הכנתי נאום שלם גם על זה, (נכון שאני לא טיפוס של כפיות אף פעם לא הייתי. אבל גם סכינים לא בא בחשבון.) גיליתי שהוא ישן שנת ישרים. טוב, שנת ישרים זה לא הביטוי המתאים, כי תמיד, בגלל הגובה שלו, הוא ישן באלכסון. לא משנה. הוא פשוט ישן. באמת ישן. הוא לא יודע לעשות את עצמו. אני מזהה שהוא מזייף שינה לפי הגרוגרת שלו. שרוקדת כמו משוגעת כשהוא משקר. 
כל אותו זמן העקצוצים כבר הפכו לדקירות ממש. קמתי. העפתי את השמיכה. בדקתי אם הבת שלי לא השאירה לי נעצים על המיטה. היא בגיל ההתבגרות וזה בהחלט לא תרחיש בדיוני. בפעם האחרונה שהיא החליטה לנקום בי על זה שלא נתתי לה לחזור אחרי שתיים עשרה, היא ניקתה לי את האם.פי שאני מג'גגת איתו, והשאירה עליו שיר אחד. רק שיר אחד. ועוד בלופ. ועוד של מיכל אמדורסקי. 
אבל הסדין היה חלק וריק. 
באותו רגע התחלתי להיבהל. כי בדיוק באותו רגע הבנתי שהגב שלי צומח. כמה שניות וכבר הרגשתי תחושה מוזרה באגן. כאילו חופרים ועודרים בו. נגעתי בירכיים ובישבן אבל לא נתקלתי בכלום. רק שמתי לב שהגוף שלי מאד חם. ממש בוער. לא ידעתי אם מכאב או מהלם. נגעתי בגב, וחשכו ידי. הגב שלי היה מלא קוצים. שפרצו מלמטה. זאת אומרת מהעור והבשר. וזה לא היה משהו סטאטי. הצמיחה הייתה פעלתנית. היה קשה לענפים לצאת מהגב. הרגשתי שהם משתוללים כדי לצאת החוצה.  
התלבטתי אם להעיר את בעלי. בזמן שהתלבטתי, שלחתי עוד פעם יד לגב. הפעם כבר הרגשתי את הענפים. ואת העלים. ואלה לא היו עלים מפלסטיק. אלה היו עלים אמיתיים. לחים ועדינים. גיששתי בענפים ומשכתי מהם כמה עלים. כולי רעדתי. כף היד שלי התמלאה בעלים קרועים. בשלב הזה התחלתי להאמין שאני חולמת. יותר נכון מסייטת. אבל העלים ביד היו אמיתיים. לגמרי. 
בזמן שצרחתי לבעלי שיתעורר, כבר יצאו לי מהגב ענפים באורך של כמה סנטימטרים טובים. ידעתי שהם כבר די ארוכים, כי קרסתי אל הקיר, אבל לא הצלחתי להישען עליו. הרגשתי כאילו אני נשענת על סברס. או על בוגנוויליה. אבל לא סברס ולא בוגנוויליה ולא נעליים. זה היה דובדבן. עץ דובדבן. בזה בטח שאי אפשר להתבלבל. בפעם האחרונה ששלחתי יד אל הגב היא חזרה אלי מדממת מדובדבנים פצועים. לא יודעת מה עבר עלי באותו רגע, אבל לא התאפקתי ודחפתי אותם לפה. את כולם. עם החרצנים. 
אני חייבת להודות שהדובדבנים שקטפתי מהגב שלי היו אחלה דובדבנים שבעולם.  

 
גיר ומגזרות נייר על נייר. 

  

 

 

 

 

 

 

33 תגובות

  1. איריס קובליו

    איריס, זה מדהים ומצחיק ונפלא!

    • איריס קובליו יקרה
      תודה רבה. ודעי שאני מאוהבת בעבודותייך, פשוט עוד לא אוזרת עוז להגיב.
      חג שמח.

  2. אני אקרא לך דובדבן שחור.
    🙂
    את שומרת יפה על מתח קריאה, איריס. שאפו.

    • שחר מריו יקר,
      קרא לי איך שאתה רוצה. העיקר שתקרא.
      ואתה יודע מה, בהמשך לגיין ההוא, לדובדבן שחור אין קונוטציה שלילית. אולי זה הדין לגבי פירות וירקות. קרא את התגובה של רן יגיל אלי בפוסט הקודם.והאמור בתגובה לאיריס קובליו חל גם עליך.
      חג שמח בציון. באמת מרגישים קצת שמחה בגלל גלעד שליט?

  3. איריס, ברוכה הבאה המביאה עץ דובדבן למטע הבננות. יופי של סיפור, מפתיע מרענן ונוטף הומור דובדבני שחור.

    והציור? עושה תאבון לקטוף משני סוגי הפירות (אופס! עליתי על מוקש!?…)

    • אהוד אהוד. (איזה שם נפלא!)
      תודה על תגובתך.עושה לך תיאבון? לבריאות. אני שחורה, אבל בענייני אוכל פולניה לגמרי.
      וברוך הנמצא. חג שמח.

  4. סיפור מענין על מטמורפוזיס, ואיזו פריחה יפה בוורוד אהבתי. שבוע טוב לך

    • חנה יקרה, כל כך תודה.
      לגבי הפריחה, אני חושבת שהתבלבלתי. הפריחה אמורה להיות וורודה לא? לא משנה. הכוונה הובנה.

  5. היי איריס
    יש את הסיפור של הברון מינכה אוזן, על שיירה לצבי חרצן על המצח, וגדל לו עץ דובדבנים.

    סיפורך מזכיר את האופטימיות של החיים, (בניגוד לזו'ק של קפקא)
    כן גדל לך עץ, אכלת ונהנת מין הפרות שלך.
    שווה לב
    להתראות טובה

    • טובה יקרה, תודה רבה.
      לא מכירה את היצירות שהבאת. אני מציינת לעצמי לחפש. היכן הן מופיעות?
      חג שמח ושוב תודה.

      • זה יפה שאת לא מכירה את הסיפורים, ורק מדגיש את המיוחדות שלך, אותו נושא וכיוון נפשי אחר.
        שוב קראתי את הסיפור, היום יומיות שלו מדגישה את מה שיש לנו מאחורי הגב, אןלי גם לי יש עץ כזה רק שאין לי את הגירוד לחפש אותו
        להתראות טובה

        • מקסים טובה. לא חשבתי על זה. כל הזמן מחנכים אותנו לראות ולהעריך מה נמצא ממש מולנו, לפני העיניים. והנה את אומרת שראוי לנו לחפש ולמצוא גם את מה שמסתתר אמנם. אבל נמצא קרוב קרוב. אולי אפילו נמצא עמוק בבטן, ומחפש דרך לצאת? מחזיר אותי לסיפור של רן יגיל. התרגשתי ממנו כל כך. תודה ושוב תודה.

  6. יפה כתבת, וציור גם. מרגישה את הקוצים, מחייכת לתיאור שלך.
    אהבתי את המשפט האחרון שבו קבלה מוחלטת של מה שאת, עם הענפים, עם הדובדבנים. עם הדקירות, עם המתיקות.

  7. את כותבת מעניין.
    ואיך מתקשר חמדת לעניין? האסוציאציה שמתקשרת לי עם חמדת היא ההיאחזות שהייתי בה בבקעה ו/או טוני מוריסון

    • נועם יקר. לא להאחזות בבקעה התכוונתי. איפה נמצאת ההאחזות הזאת בדיוק? ולמה היא נקראת ככה?
      התכוונתי לחמדת של טוני מוריסון, שטילטלה אותי קשות. אני מצרפת לך את הקטע שבו מספרת סת', הגיבורה לפול די שאך הגיע לביתה, על התעללות שעברה, בו שחטו את גבה והשאירו צלקות בצורה של עץ דובדבן.

      מתוך "חמדת" לטוני מוריסון. )תרגום: ניצה בן ארי(
      "יש לי עץ על הגב ורוח רפאים בבית, וביניהם אין כלום חוץ מהבת הזאת שאני מחזיקה בזרועותי. לא בורחים יותר – משום דבר. אני לא אברח יותר משום דבר על האדמה הזאת. …"
      (…)
      "איזה עץ על גבך?"
      "הה." סת' הניחה קערה על השולחן ושלחה את ידה מתחתיו אל הקמח.
      "איזה עץ על גבך? משהו צומח לך על הגב? אני לא רואה שום דבר צומח לך על הגב."
      "ובכל זאת הוא שם."
      "מי סיפר לך את זה?"
      "הלבנה. זה השם שהיא נתנה לזה. אני לא ראיתי את זה אף פעם, גם לא אראה. אבל זה מה שהיא אמרה שזה מזכיר לה. דובדבניה. גזע, ענפים ואפילו עלים. עלים קטנטנים של דובדבניה. אבל זה היה לפני שמונה עשרה שנה. לא אתפלא אם גם צמחו לו דובדבנים בינתיים."

      תודה על תגובתך

      • היי,
        אני משער שחמדת (צורת הסמיכות של חמדה) מקורה בתנ"ך. אם יש לך אבן שושן המלא תוכלי למצוא את המקור עצמו. זה היה השם המעוברת של ההיאחזות שלי, לא רחוק ממחולה. בעצם קראו לה יבוק – על שם נחל יבוק הזורם בצד הירדני. אבל בסוכנות כנראה החליטו שזה לא מספיק ציוני.
        לא קראתי את חמדת – רק מכיר את שם היצירה. מכיר גם את ניצה בן ארי,
        לימדה אותי תרגום. ביי – נעם

        • איריס אליה כהן

          הי נועם.
          אז זהו. שלא הייתי מספיק חכמה, ולא סחבתי הנה מילון. העדפתי לקחת ספרים.
          אני חושבת שניצה בן ארי תירגמה באופן מופתי את חמדת. אני נאבקת איתו עכשיו באנגלית. עניין לא פשוט כלל ועיקר, למרות שהאנגלית שלי השתפרה פלאים.
          אף אחד לא שואל אותי יותר שאלות בספניש.וגם לא בהיברו.זה אומר משהו, לא?

  8. איריס, צחקתי הופתעתי, ונהניתי, מחכה לעוד פירות מגנך

  9. יפה וסוריאליסטי

  10. סיפור נהדר.

  11. גם העבודה הפלסטית, אגב. את מאוד מוכשרת.

  12. יעל רוזן-בר שם

    אשת דובדבנים מתוקים כמו הדובדבנים, שיצרת בדמיונך.

    סיפור מקסים.

  13. מצחיק וחינני להפליא!

    • איריס אליה כהן

      תודה רבה כרמית. ברוכה הבאה. קראתי מה שכתבת אצל רן יגיל ואני חייבת להגיד לך שאני מסכימה עם כל מילה. למרות שמאד קשה לי להאשים אותם. נראה לי כיף להיות בקונצנזוס. לא בטוחה שאם הייתה לי אפשרות הייתי בוחרת אחרת. זאת חתיכת דילמה.
      טוב, ברור שהיא בדיוק עומדת על הפרק אצלי. אבל זאת שאלה. אגב, ראית את השאלה של רן לגבי יוצרות מזרחיות. את מכירה? יכולה להוסיף שמות?
      זה ממש מטריד אותי העניין הזה.

  14. היי איריס, ברוכה הבאה!
    נהניתי לקרוא את הסיפור.

    חג שמח

השאר תגובה ל שחר-מריו ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן