בננות - בלוגים / / גם הפורנו שחור – סיפור ברוורס.
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

גם הפורנו שחור – סיפור ברוורס.

 

 

 

 

 א. שניים בינואר, 2010


"שמך?"
"שושנה. אבל כולם קוראים לי שושי." אני מעמידה פנים שהשאלות שלו בכלל לא מעצבנות אותי. "אתה גם יכול לקרוא לי שושי. אם אתה רוצה." אני מוסיפה.

הגמד מלכסן אלי מבט. עוד מבט הוא מקדיש לשופט. מבט נוסף, נדמה לי שמחויך, הוא שולח לשורה הראשונה. שם, רגל על רגל, בשמלה קצרה, בברכיים חשופות שנראות כמו שתי ביצי יען, (גם בגודל וגם בצבע) יושבת אשתו של הבן זונה. נראה שהיא נהנית מההצגה שהגמד מארגן לנו כל פעם מחדש. "שושי?" הוא חוזר על דברי בנימה ספקנית. אני מהנהנת. "שושי מה?" הוא מתקרב לכוון שלי. הצעדים שלו דווקא ענקיים. מהמקום בו נעצר, בערך מטר מולי, אני מריחה את החליפה שלו. מסריחה מסיגריות. הוא כנראה מתקמצן לשלוח אותה לניקוי יבש. או שמרוב המיליונים שהוא מכבס כבר אין לא כבר זמן לעשות כביסה כמו שצריך. 
הריח הולך ומחריף. כאילו הוא מעשן נבלות הגמד הזה. 
"שושי בר." אני עונה באיחור. מפה נראה לי כאילו הצוואר שלו החליק פנימה לבטן. יש לו בקושי כמה מילימטרים של צוואר. העניבה שהתעקש לשים מיותרת לגמרי.

אתמול בלילה חלמתי שהעניבות שלו רוצות לחנוק אותו. איזה כיף זה היה לראות עדר עניבות רודף אחריו. לא היה לו סיכוי לברוח. בכל רגע נוסף הצטרפה עוד עניבה. ועוד עניבה. ועוד אחת. כמו בסיפור על שוליית הקוסם. והן לא הרפו. התלפפו לו סביב הגרון עד שיצאה לו הנשמה.
למרות שאני בטוחה שאין לו נשמה.
"האם יש לך שם מקצועי, שושי בר?" הוא קוטע את המחשבות הנעימות שלי.
אני מהנהנת. הוא עושה את עצמו קורא בערימת דפים שהוא מחזיק. מעלעל באיטיות מעושה. "ומהו?"
"בגירה." אני מסננת.
"בגירה? אהמ… מעניין." הוא צובט את ערימת הדפים שלו באגודלים שמנמנים ומניח על הדוכן שלי. אני מרגישה שכבר כואבות לי הרגליים מהעמידה. הגמד נועץ בי מבט בוחן. הפנים שלו יותר מידי קרובות אלי. אני מגלה שהפה שלו יותר קטן מהעיניים. האוזניים יותר גדולות מהאף. המצח, כמו הגרון, נעלם לגמרי. אני מסתכלת על השופט. בודקת אם גם הוא מזועזע כמוני.
כנראה שלא.

"אנחנו שומעים," הוא פונה אל הקהל הרב שנאסף באולם, "שגברת בר מוכרת בחוגים מסוימים כבגירה. בגירה, ידוע לכולנו, הוא הפנתר השחור מספרו הידוע של רודיארד קיפלינג," גם הקול שלו גמדי. דחוס כזה. "האם תואיל הגברת בר להסביר את הכינוי שניתן לה, או שאנחנו נאלץ לעשות את זה בעצמנו?"

יש לו נטייה, לגמד, לדבר בלשון רבים. אולי בגלל זה אני רואה ושומעת אותו כפול.

אני לא עונה. אני מציצה בשופט ואחר כך בעורכת הדין שלי. שניהם מסמנים לי לענות.
"ובכל זאת." תובע הגמד. 
לא רוצה להיות שחקנית משנה בהצגה המחורבנת שלו.
"אם כך," הוא ממשיך, "נתאר לבית המשפט את השתלשלות העניינים ביום החמישה עשר ביולי אלפיים ותשע,כפי שנגבתה ממרשתי," הוא מצביע על אשתו של הבן זונה, "שעה קלה לאחר האירוע." 
"רגע" העורכת דין המעפנה שלי צועקת על הגמד ועושה לי עיניים עצבניות. האישונים שלה משחקים ים יבשה. אני מתעלמת. היא קמה. מגיעה אלי בצעדים כל כך נמרצים שאני שומעת את החצאית שלה משתפשפת לה בתחתונים. "זה לא מה שסיכמנו." היא לוחשת לי באוזן. 
רחשים נשמעים בקהל. הגמד מהנהן. מרים יד קצרה. אני רואה שהאצבעות שלו מחוברות אחת לשנייה בקרום דק. כמו אצל ברווז. העיתונאים שיושבים בשורות האחוריות לא מפסיקים לצלם.
 

 

כולי נוזלת דם. מהציצי. מהבטן. מהברכיים. נחלים. עד לכפות רגליים. מי שרואה את זה מרחוק עוד יכול לחשוב שזה צלוליטיס. למרות שאין עלי גרם אחד של שומן מיותר. אפילו הבן זונה מודה בזה. "אין. אין עלייך בגירה. את כּוּסית על את." בעצם, היה מודה. הוא כבר לא יוכל להגיד את זה יותר. לא נראה לי שהוא במצב צבירה המתאים.

השוטרת הבְּלוֹנְדָה זורקת עלי מגבת. מרחוק. מי שישמע. כאילו אני עלולה להשפריץ לה על המדים היפים שלה. המגבת קטנה מידי. אני שמה אותה עלי כמו טלית. היא בקושי מכסה לי את הכתפיים.

בא לי להרוג את שני השוטרים החרמנים שעומדים ומסתכלים עלי כאילו זה סרט. טוב, מה נסגר? עוד רגע הם מוציאים סבון ומאוננים. מפגרים. במקום שיביאו לי עוד משהו לכסות את עצמי. אחד מהם, זה עם השיחים במקום גבות, עוד צוחק, "באנו מאוחר קצת. אה?" החבר שלו גם כן צוחק.

אני לא מצליחה לזוז. אני מרגישה כבדה כבדה. אפילו שאין עלי כלום חוץ מהאזיקים האלה שהם תקעו לי ברגליים. מה יש להם לשים לי אזיקים? כאילו יש לי לאן לברוח.

הדם נכנס לי אפילו לנחיריים. אני מרגישה שקשה לי לנשום. אני משתעלת קצת. ויורקת הרבה. דם. וישר זה מזכיר לי את אבא שלי. הוא כל הזמן היה אומר לי, "אני עובד כמו חמור, סוזי. אני יורק דם כדי שיצא ממך משהו." 
בא לי לבכות. הוא בטוח לא היה מבסוט אם היה רואה מה יצא ממני בסוף. אתמול חלמתי שהוא עדיין חי. והוא נכנס לבית שהיה לנו במוצקין. מתיישב על הכורסא שלו. אמא שלי כבר העיפה את הכורסא הזאת מזמן, אבל אצלי בראש היא עוד תקועה. אי אפשר להזיז אותה. והוא אומר לי. "סוזי. סוזי. בואי שבי אצל אבא קצת." והוא שם אותי על הברכיים שלו כאילו אני בת חמש. נותן לי נשיקה בתלתל של הפוני וקצת מושך אותו כמו שתמיד הוא היה עושה. ואני מה זה שמחה. כאילו יש לי יומולדת או משהו. מתי חגגתי יומולדת בכלל? נראה לי שהפעם האחרונה הייתה לפני חמש עשרה שנה. וגם אז, זה היה בצבא. וכולם היו תפרנים. לאף אחד לא היה כסף לקנות לי מתנה. רק רוני המפקד שלי קנה לי משהו. קונדומים בטעם תות. שיהיה לי טעים איתו. … ואני יושבת לאבא שלי, ככה, על הברכיים. אבל פתאום אני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מה זה רכות. מרגרינה. ואני מסתובבת אליו לשאול אותו מה קרה. ואני רואה שהוא פתאום נמס. העיניים שלו. האף שלו. הפה שלו. הכל נעלם. גם הגוף שלו. ואני מרגישה שהברכיים שלו נהיות מים. וכבר אני יושבת על הכורסא שלו לבד. בתוך  שלולית קטנה.

עוד פעם בא לי לבכות.

השוטרת הבלונדה צועקת לחרמנים שיזיזו כבר ת'תחת שלהם. "טפלו בה אתם. אני לא נוגעת בזה."
עַלֶק לא נוגעת בזה.
השוטר השני, לא זה עם השיחים בגבות, מתקרב אלי. "תגידי," הוא אומר לי ואני רואה שהעיניים שלו דווקא ברצפה, "יש לך פה משהו לשים על עצמך? תגידי לי איפה, אני אביא לך." הקול שלו דווקא נעים. הוא מסתכל עלי כמה שניות, מחכה שאני יענה לו. נראה לי שהוא מתחרט על ההתנהגות המגעילה שלו מלפני כן. אני דווקא מנסה להגיד לו משהו. אבל במקום מילים שוב יוצא לי דם מהפה. השוטר עם הגבות צועק עליו, "איזה ללבוש בראש שלך? איזה להביא איזה. אסור לנו להזיז פה גפרור. מה, אתמול נולדת? ראית כושית כוסית ברח לך השכל?"
  

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13488&blogID=290

ג. חמישה עשר ביולי, 2009. כשעתיים לפני הפרק הקודם.

למרות שאלכס מוני ואני באמצע הזיון, (אף אחד מאיתנו לא מעיז להפסיק, שהבן אדם לא יחטוף עוד פעם את החלסטרה) אני רואה את דוד עוצר, ונעמד. מנפנף ביד שלו. אני ישר מבינה שהלכה לו היד. היא רועדת כמו וויברטור. רונן, הצלם השני, שיושב ליד הבן זונה על הכיסא ג'ירפה כדי לתפוס זוויות מעניינות מלמעלה, מניח את המצלמה שלו רגע על הברכיים ושואל את דוד, "הכל בסדר?" 
לפני שדוד מספיק לענות, הבן זונה כבר צורח, "בטח בסדר. למה שלא יהיה בסדר?" מוציא את הסיגריה מהפה, פותח את הידיים שלו, ככה לצדדים, כאילו הוא בא לתת למישהו חיבוק או משהו, וממשיך, "תמשיכו כבר. מה נראה לכם אתם? טיול שנתי? קצת עייפים אז עוצרים?" הסיגריה שלו כמעט נכנסת לרונן לעין. מזל שרונן, באינסטינקט שלו, זז אחורה. אחרת על בליינד היה חוטף כוויה. 
הבן זונה מחזיר את הסיגריה לפה וממשיך לנהום, "יאללה. דוד. זוז כבר. אין לנו את כל היום… קח כמה טייקים של אלכס בבגירה מאחורה ונגמור עם זה."
זה מצב רגיל אצלו שהוא צועק. הוא יכול לקחת אליפות עולם בצעקות. זה סימן ההיכר שלו. זה, והסיגריות. או שיש לו צעקות בפה. או שיש לו סיגריות בפה. אני בטוחה שגם בשינה החלומות שלו מוצפים עשן סיגריות וצעקות.

מוני גם כן. שבוז לגמרי. כבר בכלל לא עומד לו. אבל הוא משחק אותה כאילו הכל בסדר. כבר שעות אנחנו ככה. וחם שאפשר למות. ואפילו כוס מים הוא לא מציע. לא הוא. ולא אשתו. אלה אשכרה סיר ומכסה. מה זה מתאימים אחד לשני. היא אומנם לא מעשנת ולא צועקת. אבל היא ביצ'ית מהגיהנום. קוראים לה יונה. אבל אנחנו קוראים לה יועונה. למה חוץ מזה שיש לה גוף כמו של בת יענה, תחת גדול, צוואר ארוך וראש קטנצ'יק, יש לה נטייה לשקר אפילו לעצמה. משכנעת את עצמה שמה שאנחנו עושים פה זה קולנוע. ושבעלה במאי קולנוע. מידי פעם נכנסת. מציצה בנו. מציצה במוניטור ומתחרמנת על הבן זונה. "וואו, מאמי. זה מעולה. זה יצא ממש טוב."
הנה היא. מדברים על החמור. והוא מגיע.
היועונה בדיוק נכנסת. זאת הפעם השלישית שהיא נכנסת מהבוקר. שוב פעם היא מנסה להרגיע אותו "די מאמי. חבל על העצבים שלך… אתה צועק, מאמי. אתה צועק." כאילו הוא לא יודע שהוא צועק. "והילדים בדיוק חזרו מבית ספר… הם יכולים לשמוע אותך."
הבן זונה מפסיק להשתולל לשתי שניות ואז חוזר לצרוח, "אז תיקחי אותם לאנשהו… אני לא יכול ככה. שליאם לא יחליט לעלות עוד פעם אלינו… מספיק פעם שעברה…קחי אותם למקדונלד, תקעי לו איזה המבורגר שיהיה לי שקט. אני צריך שקט."

צריך שקט? אז למה הוא צורח ככה.

הבת יענה מציצה בנו. אלכס בכל זאת עוצר רגע, ומיד ממשיך. בגלל שאני על ארבע, אני מצליחה לקלוט רק את החיוך הדביק הזה שלה. הפה שלה יכול להיות אחלה מלכודת עכברים.  
רונן קופץ למטה מהכסא ג'ירפה. מקפל את החצובה. "מיקו" הוא פונה לבן זונה. "חייבים הפסקה. בוא נעשה הפסקה קצרה, ונמשיך. תסתכל. כולם גמורים. רבע שעה, ונמשיך."

"איזה הפסקה בראש שלך?" מיקו צועק על רונן, אבל מסתכל אלי. "אתם חושבים שבאתם לנופש?" הוא יורד לאט מהכיסא ג'ירפה. וממשיך להסתכל רק עלי. "נו. מה. אתם מחכים שאני יעשה לכם קריוקי עכשיו? או שאולי אני יחלק לכם ארטיקים? יאללה. יאללה. עוד מעט יפול לאלכס הזין. אף אחד לא עוצר." 
"מיקו תירגע. מה ביקשנו?" אני מעיזה לדבר אליו. "כולה הפסקה… הפסקה של חמש דקות." 
"בגירה, את מדברת אלי?" מיקו נעמד. ואז מתקרב לכוון שלי. העשן של הסיגריות יוצא לו מהנחיריים. אני מבינה שהלך עלי. עכשיו זה ברור שאני הכבשה השחורה שלו להיום. "אני לא שומע אותך בגירה. את מדברת אלי? חתיכת כלבה. בגללך כל העיכובים היום! בכל הטייקים זה נראה שאת סובלת! לא שומעים אותך כשצריך לשמוע אותך! כמה פעמים אני צריך להסביר למוח הכושי המזורגג שלך שאני צריך לשמוע שאת נהנית. לשמוע. בגירה. אני צריך לשמוע שאת נהנית!"
"מיקו," רונן היחידי שמעיז להשחיל מילה בתוך הנאום שלו, "איך אתה רוצה לשמוע אותה כשהפה שלה מלא? תוציא קצת את מוני… ואז…"
"תסתום רונן. אם הייתי רוצה לקבל ממך עצות הייתי מבקש." והוא מתקרב אלי עוד יותר.
"בגירה. תקשיבי לי. ותקשיבי לי טוב טוב. אפריקאיות יש לי כמו זבל. אז תתחילי להשתמש בפה שלך… אני צריך לשמוע אותך, אני אומר לך. מה את חושבת? את פנתרה את? את אפילו לא חתולה. אפילו מיקי מאוס את לא. את סרט שחור את. לא כחול. את עושה לי שחור בעיניים… זה פעם אחרונה שאני לוקח אותך. נשבע לך. פעם אחרונה."  

אתמול חלמתי שאני באמת פנתרה. אבל לבנה לבנה. האוזניים שלי. הפרווה. הזנב. הכל שלג. בלי טיפה לכלוך. ואני הולכת ברחוב. וכולם מתפעלים. אומרים לי, איזה יפה. בגירה. איזה מהממת. כמו נסיכה את. כמו מלכה. אבל אני, רק הולכת ככה,
לא איכפת לי מכלום.


ולאט לאט, בלי להרגיש, אני נעמדת. תופסת אותו הכי חזק שאני יכולה. הציפורניים שלי ננעצות בגרון שלו והניבים שלי כבר טוחנים לו את האף. לשתי שניות אני עוד רואה העיניים שלו. משפריצות דם. וכבר כולו דם. וגם אני כולי דם. ויש לי חתיכות בשר בפה. אני עוד מספיקה לשמוע כמה חרחורים ואת הצרחות של היועונה. אני מרגישה את רונן ומוני ודוד ואלכס. כולם מנסים למשוך אותי ממנו. אבל זה כבר אבוד.
אני טורפת אותו.     

 

ציור: אקריליק על בד, ורד פירחי ליננברג

 

 

 

10 תגובות

  1. קצת ארוך לי עכשיו איריס יקרה, מחר בבקר שבת עם ריח גשם באויר אקרא אותך!

  2. איריס, לא הבנתי את מהות הסיפור, מלבד שמשפחת הטורפים התרחבה בעולם.
    והציור , כפי שכבר אמרתי, מאוד מיוחד ויפה.

  3. טוב, טוב מאוד. הבסיס מצוין. הייתי מהדק פה ושם. אולי מפתח את הדמות של הגמד מהחלק הראשון. אינני מבין למה זה לא פורסם בחלק אחד עם מרווחים. העברית הקללנית המזולזלת של הסיפור טובה, שמו מצוין ומושך, שם הגיבורה מעולה. הוא בנוי נכון. באשר לגמד בחלק הראשון, הוא דמות חזקה שהזכירה לי גמדים בספרות ובקולנוע שנחרתו בי: "הגמד" המרושע והנכלולי, המקיאווליסטי, של פר לאגרקויסט; הגמד המעולה של יצחק אורפז ב"מדרגה צרה" (נובלה) שמתנחל בדירת הגג של הזוג, וכמובן הגמד המופיע בחולמות המסויטים ב"טווין פיקס" של דיוויד לינץ', זה שמדבר לאחור. בכל אופן, אהבתי את הסיפור. יישר כוח והמשך דרך סיפורית מוצלחת. איך הייתה אומרת "בגירה" – יש עלייך. רני.

    • רני, איש יקר! תודה רבה. כל מילה מתערבלת כבר במוחי… רק שתמיד כתיבתך כל כך מלומדת שהמוח שלי יצטרך לישון עליה הלילה, להתייחס לעצות ולהמלצות, ואז להחזיר את הסיפור לביקורת חוזרת. כל כך מעניינות הערותיך על דמות הגמד… אז מה אתה אומר..להגביה את הנוכחות שלו…?
      כל כך תודה רני, הארת לי את הבלוג.

      • אה. ומאד התלבטתי בקשר לפירסום בהמשכים. אתה חושב שזה היה רעיון לא מוצלח.?! כי אני, אחרי שכתבתי, הרגשתי שאני צריכה הפסקות לנשימה. בעיקר בגלל התוכן המאד בוטה… אבל כבר אמרתי גם לתמי קאלי, אי אפשר לכתוב על תעשייה כל כך בוטה, באופן לא בוטה. ואתה יודע מה, לא בטוחה שצדקתי. אבל שוב תודה רני.זאת מחמאה גדולה.

        • איריס, השפה של הסיפור בעיניי היא בסדר גמור. אמינה ונכונה. לגבי הגמד, יכול מאוד להיות שראוי לשתול אותו פה ושם גם בשני החלקים האחרים, אף כי כרונולוגית, באופן ריאליסטי, הדבר בלתי אפשרי. אבל מי אמר שהקו של הסיפור הזה ריאליסטי? מה שמחזיק שרירית את מעשה הסיפור זו הגיבורה "בגירה". היא דמות חזקה מאוד שיכולה בשקט לפרנס יותר מסיפור אחד, אולי אפשר אפילו להעצים את הזעם המצטבר אצלה, אם כי גם כך הוא בהחלט אמין וטוב. בגירה (שושי בר), היא הייתה יודעת טוב מאוד מה לעשות עם מפלצת כמו דמיאן קרליק. היא הייתה שוחקת את עצמותיו עד דק, מגרמת אותן בלסתותיה. רני.

השאר תגובה ל איריס ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן