שחרחורת סופרת ומשוררת
הבכי גווע מעצמו וכל החללים בגופה נקזו החוצה את הדמעות והמועקה והפחד, אבל לא את הסחרחורת, ועירית הרגישה שהיא מתפרקת. היו לה ידיים סביבונים ורגליים סביבונים ובטן סביבונית. הראש שלה חג מעליה כמו מאוורר תקרה.
רוזי לא משה ממנה. ישבה וישנה ואכלה לצדה ואפילו לשירותים נראתה רוזי מהססת אם ללכת לבד. גם באותה שעה אחזה בידה ומלמלה, "אני עייפה. בטח גם את ממש עייפה, נכון?" עירית הנהנה בשתיקה. משך כל ימי חול המועד וימי ה"שבעה" לא הצליחה להירדם, וגרוע מזה, לא הצליחה להוציא מילה מהפה. צופיה, שבאה לנחם אותם כבר פעמיים, הייתה מאד מודאגת מהאלם המתמשך ובביקורה השלישי הביאה אתה את "הפסיכולוגית העירונית", ככה הציגה את עצמה האישה בסוודר המפוספס שניסתה לדובב אותה בבוקר ועתה עמדה ושוחחה עם צופיה ודודה דורית במטבח.
רוזי השעינה ראשה על כתפה ותלתליה נבלו אל תוך שקע צווארה, קצותיהם עקצצו את עצמות הבריח. דודה עיידה שכבה מעולפת על המזרון הסמוך והייתה הראשונה שהצליחה לכבות את הבכי שהשתולל בסלון הקטן כמו אש בשדה קוצים. כפות רגליה היחפות, קלועות זו בזו, רעדו והרעידו את ירכה של עירית. עירית צודדה אליה מבט, הרחיקה את גופה ונצמדה לרוזי.
היללות ויפחות הצער ליבו אלו את אלו בכל רגע מחדש. סבתא סובחייה, במטפחת החג הצחורה שנשארה לה על הראש כנראה עוד מליל הסדר, לא הפסיקה לבכות אל עצמה בערבית שיצאה יותר רצוצה מהעברית שלה אפילו. היא ישבה על המזרון בישיבה מזרחית, הגוף שלה היה כולו רכון ושפוף ושתי הכפות ידיים שלה דפקו על הרצפה. סבתא מזל, גם היא במטפחת לבנה שהייתה כרוכה סביב השערות הדקות שלה ומהודקת אל המצח בקשר פרפר קטנטן, הצטרפה אליה, וגם דפקה על הרצפה, למרות שזה לא היה הבן שלה, וכל הזמן בכתה, "מא קלת למות חין ג'א שא" (מה אמרת למוות כאשר בא אליך) כאילו אפשר לדבר עם המוות, לבקש ממנו שיחכה כמה שנים, אולי אפילו לשכנע אותו לוותר. וחזרה על אותו משפט שוב ושוב, "יחרק אלכבדא, יחרק אלכבדא ציון ויא עיניא," (שורף את הלב ציון, אוי עיני) ועירית פחדה שהלב של הסבתות שלה באמת מתלקח.
ליד סבתא מזל, במרחק שתיים שלוש יבבות, ישבה אמה. מכל הנשים המקוננות בחדר, נשמעה לעירית הכי חלשה. והכי מסכנה. היה לה בכי עדין. כמו של כלבלב שנשכח בחוץ. כמו של תינוק שרק מתחיל להרגיש רעב. או געגוע. אולי זה היה בכלל התינוק בבטן שלה שבכה. בלי לדעת אפילו על מי הוא בוכה. ולמה. אבל חלש ככל שהיה, הבכי הזה, לא פסק לרגע. המשיך לבעור על אש קטנה.
הגברים, דודים ובני דודים, כל הזמן התפללו במרפסת, לפני ואחרי ההלוויה ולאורך כל ימי החג והשבעה. שחרית ומנחה וערבית ואין סוף קידושים וקדישים. המון שמות למלמולים שנשמעו לעירית אותו דבר. גם ככה לא הצליחה להבין מה הטעם בכל כך הרבה תפילות אחרי שהבן אדם כבר מת.
לעתים קרובות מדי, לא הצליחו הגברים להשלים מניין, וירדו לקומת הכניסה לצוד עוברי אורח שיסכימו להצטרף לתפילה. הבית, הקטן והצפוף גם בימים רגילים, התמלא בכל מיני זרים שבקושי ידעו איך קוראים לאבא שלה ועירית פקפקה באמיתות כוונותיהם ובכנות תפילתם. נראה היה לה שהם מסכימים לחבוש כיפה ולהמהם רק כדי לזכות בסעודה חינם.
וגם סעודות היו די ויותר.
כל בוקר היו דודותיה, מצד אמה, מדדות אל הקומה השנייה כשסירי ענק מפרכסים בזרועותיהן. כמויות בלתי נתפסות של אוכל. כאילו היה האבל ארוחה מפסקת אחת גדולה. או יותר גרוע, סיבה לחגיגה. כמה אפשר לאכול? עירית גילתה שגברים מסוגלים לאכול ללא הפסקה. בערך כמו שנשים מסוגלות לבכות. אומנם את הגברים האוכלים לא הצליחה לראות, כי אכלו בסוכה הקטנה שהוקמה בחצר המשותפת, אבל אוזניה שמעו גם שמעו את המולת הנשים העמלות עבורם במטבח. מחממות ומגישות ועולות ויורדות במדרגות ושוטפות את הכלים ומפנות וחוזר חלילה.
פתאום לחשה לה רוזי, "היא מדברת פלסטיקית, אני אומרת לך." והתפוצצה מצחוק. כשעירית הסתובבה אליה וחייכה, זה היה החיוך הראשון שהפציע מזה כמה ימים, רוזי כל כך שמחה וחזרה על מה שאמרה, בקול. כמעט בצעקה. "יש לה פלסטיקית שוטפת לפסיכולוגית המעפנה הזאת," ושוב לא התאפקה וממש צחקה, אפילו שזה לא היה יפה לצחוק. אף אחד לא העז לצחוק. גם לא כשדודה עיידה שמה תמונה של אבא שלה על השולחן, מחופש למשה דיין באיזה מסיבת פורים בסולל בונה, ודודה רחל חשבה שהתחפש לשודד ים, וגם בכתה את זה בקול, "אה, חשבתי שהתחפש לשודד ים," ודודה עיידה ענתה לה בדמעות, "מה זה משנה? זה אותו דבר." כי כולם ידעו שדיין שדד מלא עתיקות ובגלל זה היה לו מלא מלא כסף וככה הוא גם בנה לו את הווילה שלו בצהלה וזה היה באמת מצחיק, אבל אף אחד לא העז לצחוק.
ואחרי שרוזי גמרה לצחוק, היא הצביעה, כמו שהיא רגילה, בלי שום בושה, על הפסיכולוגית שחייכה אליהן במתיקות. כנראה לא שמעה.
הפסיכולוגית לבשה סוודר ארוך מדי ומפוספס מדי שנראה כמו גלימה של זברות. בנוסף גם היה עבה מדי לעונה הזו של השנה. ערימת השיער שלה, בצבע חמאה, לא צהוב ולא לבן, תפחה לה על הראש כמו בצק שמרים. קמטי ההבעה, משני צדי הפה, בצורה של סוגריים כפולים ומכופלים, העמיקו כל אימת שחייכה או דיברה. בבוקר, כשישבה אתה בחדר, על המיטה שלה ושל רקפת, עירית קיוותה שלא תדבר ולא תחייך. נראה לה מיותר לגמרי, וגם לא מתאים. במשך כמה שעות, זמן שנמתח בעיניה לנצח, ביקשה הפסיכולוגית להבין איך היא מרגישה. איך היא מרגישה? חרא. היא מרגישה חרא. אבל אסור לה להגיד את המילה הזאת. אם אבא שלה, איפה שהוא לא נמצא עכשיו,
איפה הוא נמצא עכשיו?
דודה עיידה אמרה לה שאבא שלה רואה אותה ושומע אותה ושומר עליה מלמעלה. איך זה יכול להיות? אם הוא רואה אותה מלמעלה, איך זה שהיא לא רואה אותו מלמטה? ואם הוא שומע אותה, איך זה שהיא, עם השמיעה המצויינת שלה, לא שומעת אותו בכלל? ומה זה עוזר לה שהוא שומר עליה מלמעלה? אם יקרה לה משהו הוא בחיים לא יספיק להגיע.
והיא מרגישה חרא. כן. אבל אם אבא שלה ישמע אותה אומרת את המילה הזאת הוא יכעס. מאוד. על מילים הרבה פחות גרועות היה ממש מתרגז והעיניים שלו היו משחירות עד שבקושי היה נשאר בהן לבן. אז עירית רק משכה בכתפיים שלה ולא ענתה לה. הפסיכולוגית הזיעה והורידה את הסוודר. מזל שהשערות חמאה שלה לא נמסו. מה עוד שהבכי בסלון כל הזמן בער ברקע. "את רוצה לספר לי מה את זוכרת? את זוכרת משהו ממה שקרה?" המשיכה הפסיכולוגית לשאול וגם על השאלות האלה לא יכלה עירית לענות. מה היא תגיד לה? שהיא מאלה שזוכרים הכל? שהמוח שלה כמו חנות מזכרות. מלא בפרטים שאין בהן שום צורך. שהיא זוכרת את כל הפרטים הכי טפלים והכי טיפשיים שאפשר להעלות על הדעת? שאי אפשר להאמין אבל גם עוד שלושים שנה היא תזכור את המעבר חצייה שהפסיכולוגית הזו לובשת. ואת הבצק שמרים שהתנפח לה על הראש. ואת החיוך סוגריים הזה. ובטח את הקול פלסטיק שלה שדומה שתי טיפות מים לקול של צופיה, רק שהוא פחות החלטי ויותר מזיע.
בטח שהיא זוכרת. איך לא תזכור את הרגעים הכי שחורים בחיים שלה. רגעים כושים מזופתים.
עירית הרגישה ששוב הסחרחורת מסובבת לה את הגוף והיא נשכבה על המיטה. הפסיכולוגית ויתרה ויצאה מהחדר, אבל לא לפני שהשאירה לה על המכתבה דפים וצבעי פנדה ואמרה עוד משהו שעירית לא הצליחה לשמוע כי חבל צער ספוגי ומלוח נכרך סביב צווארה, נענב מאחורי עורפה בקשר כפול והטיל אותה לאוויר כאילו נלכדה בלולאת בוקרים.
הי איריס יקרה. שמחה שסוף סוף התמזל מזלי לקרוא מכתבייך. מאחר ואת מבקשת תגובה, אז… היה לי קצת קשה לעקוב אחר רצף הסיפור בשל אוסף רב של תאורים (ריחות, לבוש, מראה וקולות). כשאנחנו חווים באמת דברים- האסוציאציות רצות מדבר לדבר, לא תמיד בסדר הגיוני, שהרי זה טיבן של אסוציאציות. אך שהן עולות על הכתב, קשה לשמור על המיקוד- מה באמת חשוב בסיפור?. אני חושבת שסיפור טוב יכול לגרום לקורא כמעט לחוש את האווירה, באמצעות כל אותם תאורים, אך יחד עם זאת לא להציף.לא "להאכיל" את הקורא כל הזמן בכפית. זהו להפעם. נשיקות טל
הי טולי יקרה,
אני ממש שמחה לגלות שהגעת אלי, וקראת.
אני מאד אסוציאטיבית, חשבתי שקצת השתפרתי, אבל כנראה אני עדיין צריכה לעבוד על זה.
אבל תודה על התגובה.וגמר חתימה טובה.
יצא לי חרוז.