השיר, אותו מבצעת בילי הולידיי בקישור המצורף,(יש עוד ביצועים. גם בעברית.) נכתב לאחר מעשי רצח על רקע גזעני, שהתרחשו בדרום ארה"ב, בשנות השלושים של המאה שעברה. יותר מחמישים שנה אחרי ביטול העבדות.
לכאורה.
לכאורה.
http://www.youtube.com/watch?v=h4ZyuULy9zs
Strange fruit Lewis Allen
,Southern trees bear strange fruit
,Blood on the leaves and blood at the root
,Black bodies swinging in the southern breeze
.Strange fruit hanging from the poplar trees
,Blood on the leaves and blood at the root
,Black bodies swinging in the southern breeze
.Strange fruit hanging from the poplar trees
,Pastoral scene of the gallant south
,The bulging eyes and the twisted mouth
,Scent of magnolias, sweet and fresh
.Then the sudden smell of burning flesh
,Here is fruit for the crows to pluck
,For the rain to gather, for the wind to suck
,For the sun to rot, for the trees to drop
.Here is a strange and bitter crop
פרי מוזר / לואיס אלן
עצי הדרום מניבים פרי מוזר,
דם ענפיהם אל הארץ ניגר,
הגופות מתנדנדות עם הרוח שחלפה,
פרי מוזר משתלשל מעצי הצפצפה.
שלווה שורה על הדרום התם,
העיניים נפוחות והפה נעקם,
ניחוח מגנוליות מתוק כמו צוף,
ואז מבאיש העור השרוף.
הנה, זה פרי לעורבים לנקר,
לגשם לשטוף, לרוח לפזר,
לחמה להרקיב את מה שנותר,
מר טעמו של הפרי המוזר.
תרגום: איריס אליה כהן
אין כמו בילי, איזו זמרת !
תרגום יפה ביותר , זורם וטבעי
תודה רבה.
איריס, קראתי והתרגשתי הן מן הביצוע, הן מן המילים והן מן התרגום. שיר מאוד מרגש. יש בו משהו נשבר המהלך עליך אימים של צער. באשר לפרי או לירק. אני יכול רק לצטט את הדוד דוידי מתוך קובץ סיפוריו היפה של יחזקאל רחמים "פיגומים" שהופיע כעת ב"הכבשה השחורה", סדרה בקיבוץ המאוחד של פרופ' חנן חבר. הדוד דוידי אומר במעין צער-צחוק מהורהר: "אצל החצילים, לא כמו אצל הבני-אדם, דווקא כמה שיותר שחור זה יותר טוב." לילה טוב, רני.
הי רני. תודה רבה. גם אני התרגשתי מהשיר הזה. ובציטוט המקסים שהבאת ניכר שאתה לא רק מפליא לכתוב, אלא מפליא לקרוא. ממש קראת אותי ואת אחד הפוסטים הבאים.ושלחתי לך מייל. איריס
היי איריס
מכרה את השיר, אך היה כיף לקרא את התירגום בלי קשר למוזיקה
להתראות טובה
הי טובה. אני מאד שמחה שאהבת את התרגום. תודה על תגובותייך.
איריס תרגום מצויין לשיר כואב ביותר.
את שם בארה"ב יכולה למצוא את סימני הקיפוח שנמצאים בכל מקום גם בישראל.
לא אפתח תיבה כי פה לא תולים , פה קיפחו ותמיד ייקפחו את מי שצבע עורו או מבטאו שונה מזה של הפקיד הממונה. באמת לא כדאי להיכנס לנישה של מחאה חברתית ברורה וחד מימדית כי אז נישאר בנישה הזו עם הגדרה מגבילה. לא כדאי אבל אני שמחה שאת מביאה קול כזה שנותן צבע מיוחד יפה וכהה, נוסף ליחודיות של כתיבתך.
אני בכלל מזרחית בנשמה. אולי גלגול קודם…ילדה תימניה קטנה(לא פוליטיקלי קורקט) שמתה בבית חולים בחיפה והוריה לא קיבלו את גופתה כי מה הם מבינים יש להם הרבה. ומיד נכנסתי לגופה של הילדה הבלונדינית הקטנה שלא הפסיקה לבכות כל ילדותה מגעגועיה להוריה התימנים שבמעברה. הכל המצאה . אבל.
מירייקרה
זה מדהים אותי מה שכתבת לי! כי כתבתי פעם סיפור מאד דומה לזה שהמצאת. הוא תקוע אי שם במחסן שלנו בישראל. אולי אנסה לשחזר אותו. לשפר אותו.ולהביא אותו כאן לבלוג. האם כתבת משהו כזה דומה?
ובכלל, נראה לי שיש לנו הרבה מהמשותף. בתפיסה. בחלום. בידיים.
שלך, איריס
איריס יקרה המצאתי אותו כאן אצלך ומעולם לא כתבתי סיפורים. כל המעיינות זורמים לויזואלי פלאסטי . אני אכן מרגישה כך שיש בינינו קירבה
אבל אני יותר מבוגרת אז יש סיכוי באמת שאני נפש תינוקת תימניה קטנה מקום המדינה.
בגיל שנה הייתי מאושפזת בבית חולים עם דיפטריה ומשם נותרה לי חוויית נטישה שאינני יודעת איך נירשמה בתודעה אולי דרך אשמתה של אימי,זה בערך הזמן של התינוקות התימניים האבודים. אולי הצטרפה אלי לנשמה קטנה כזו….בערך שנות החמישים. לדעתי עוד לא נולדת אז. אולי אימך….
מירי יקרה. אלה נפלאות הזיכרון.
אכן, עוד לא נולדתי. אבל אני לגמרי מאמינה שתיוולד מזה עוד יצירה.את תהיי הראשונה לפגוש בה.
שלך, איריס
🙂