שחרחורת סופרת ומשוררת
.jpg)
"אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'." (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ט עמוד ב)
לא יכולתי שלא להיזכר במדרש הזה.
עוד באחד הפוסטים הקודמים, כשהחלפתי את התמונה מימין למעלה, מצאתי את עצמי תוהה אם זה לא הנרקיסיזם בהתגלמותו. הרי אני רוצה שתהיה שם תמונה יפה שלי, ובכלל, חשוב לי להיות יפה. כתבתי את זה עוד בפוסט הקודם. זה לא יותר חשוב לי מבריאות ילדי ואהובי, ולא יותר חשוב לי מההערכה לכישורי ולמי שאני, ובכל זאת, חשוב. למה? בשביל מה אני עושה את זה? כדי לגרוף מחמאות כמו שכתבה לי מישהי לאחר פרסום תמונת ילדי? ומה אני עושה עם המחמאות האלה? הן תורמות למשהו? הן עושות לי טוב? משפרות את הדימוי העצמי? את הביטחון העצמי? לא לגמרי משוכנעת שלא. ולכן כשבאתי לעבד ולצייר את התמונה הזאת, שצילמתי וצבעתי ועיבדתי, ובכלל, התעסקתי כל כך הרבה עם הפרצוף שלי, שוב מילאה אותי התחושה הזאת. האם ציור וצילום דיוקן עצמי הוא באמת בדיקה ובחינה עצמית ראויה, כמו שכתבה לי חברה מקסימה אחת, או שזה סוג של התאהבות עצמית, שהיא, כמו שכתבתי לליאור עזיז, או למתחזה לליאור עזיז, טובה ובריאה, אבל עד מידה מסוימת. אחר כך זה מסוכן. כי באמת אפשר לטבוע. והרי המון אומנים, במהלך השנים, ציירו דיוקנים עצמיים. לעיתים מחמיאים. לעיתים לא. המון אומנים התעסקו עם הגוף שלהם, עם הייצוגים שלו. חלק אפילו בעירום מלא. ויותר מזה, זה משהו שמאד מאד מטריד אותי, הרי בכתיבה אני כל הזמן, אבל כל הזמן, משתמשת בעצמי ובמי שאני ובמה שאני חווה, כוללת ומעבדת פרטים מאד אינטימיים בהוויה שלי. חושפת פרטים שהם הרבה יותר משמעותיים, שלא לומר, דרמאטיים, במבנה האישיות שלי. הרבה יותר חשובים מאיך נראה האף שלי, או העיניים שלי או צל הצוואר….
אז למה זה מביך אותי פחות? פחות מההתעסקות הפומבית שלי במראה החיצוני. אולי כי התעסקות במראה החיצוני נתפסת כרדודה ושטחית וכיו"ב. יש הרי מיליון פתגמים שהנציחו את ה"אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". יש לי אפילו הצגת ילדים בנושא, בה זוכה הנערה המכוערת בכל הקופה רק בגלל שהיא טובת לב. והאמת היא שקשה לי מאד עם הפתגמים האלה, עם הביטול המוחלט של המראה החיצוני. אני חושבת שהוא כן חשוב. הוא מניע הרבה מאד אירועים והתרחשויות בחיים שלנו, בטח ובטח במישור הזוגי.
באמת לא יודעת.
ועוד פוסט שלי, שמביא שיר של ניקולאס גין בתרגומה של טל ניצן והגיגים על ניכוס תכונות טובות לצבע הלבן, וההיפך, תכונות שליליות לצבע השחור. בהחלט בוחן את אידיאל היופי כפי שהוא נתפס בעיננו לא אחת
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14661&blogID=290
בכל התרבויות ובכל האומנויות התייחסו לקנקן, ולא רק למה שיש בו
זאת הבעיה של הנשים. כי נשים היו צריכות להיות יפות. קודם כל יפות
שלא כמו אצל הגברים
אני בטוח שבעלך מתעסק פחות עם המראה החיצוני ובמה שכתבת כאן את מנציחה את הבעיה
ואת יפה
מביך
מה מביך? לא התכוונתי להביך אותה
בניגוד להרבה אנשים בבלוגיה הזאת היא לפחות כנה עם עצמה
🙂
אני אענה מאוחר יותר מה אני חושבת ואיך אני תופסת את זה, אבל אי אפשר שאתם לא רושמים שמות. אפשר גם שמות בדויים.
הפוסט מביך
לא נורא:)
אם קשה, תמיד אפשר להמשיך הלאה. יש הרבה פוסטים אחרים.
קשה כשאול הקנאה
למה מביך אותך? לא מצאתי כאן שום דבר מביך. מסכימה אתך איריס. למראה החיצוני יש משקל ועוד איך.
תודה חרצית לבנה, איזה כיף שאת נענית לבקשתי לכתוב שמות… אפשר לפתח את זה… שכל המגיבים בפוסט הזה יאמצו להם שם של פרח…
אני – איריס
יש את חרצית לבנה
נשארו… כלנית, כרכום, רקפת….
ואפשר לקחת את זה עוד צעד קדימה, למי שיש הערות ממש מרושעות: אפשר לאמץ את השמות: לוע הארי, דורבן מצוי, סירפד וכן הלאה…
אח עולם הצומח!
פוסט מניפולטיבי לסחיטת מחמאות
יפות יש למכביר אבל למה
לתלות כאן על הקיר
ובדיעבד כמה נחמד
הנה המחמאה
את באמת יפה
כמו לחם בחמאה
זה אני למיעלה הסביון מטבעון
היי אלמוני, אני מסכימה איתך במידה רבה, אני חושבת שבגלל זה, כמו שאולי הצלחת להבחין, הייתי ועודי, אמביוולנטית ביחס לפוסט הזה. גם ביחס אם לפרסמו, כי זה לא עניין נפוץ, בקרב אנשים כותבים, ההתעסקות במראה החיצוני. ויש לזה בהחלט ניחוח… איך לומר את זה בעדינות? אין לי מילים ממש עדינות. זה נתפס כשטחי וריק. אבל כמו שכתבת בעצמך, אני חושבת שאם להיות כנה עם עצמי, ואני מאד משתדלת להיות כנה עם עצמי, ולאורך כל השנה הזאת, הבלוג שלי נשא גוון מאד אישי, (אני חושבת שהרבה יותר מהרבה כותבים אחרים פה, וגם זה, לכשעצמו עניין שמעסיק אותי)השאלות שהעליתי בפוסט באמת מטרידות אותי. אלה המחשבות שלי. חלק מהמחשבות שלי.
תודה רבה על התגובה!
כדאי לשים את הדגש בלמה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?
לא הבנתי את השאלה/הערה
קראי שוב את המדרש שפירסמת.
אח. סחלבית, שכה אחיה, אני כותבת עכשיו סיפור על ילדה שאמא שלה עובדת בחנות פרחים… והיא מעריצה סחלבים. אם זה לא צירוף מקרים מדהים, לא יודעת מה.
ולהערתך, קראתי פעמים רבות, והבנתי שהתייחסת למדרש, ועדיין לא הבנתי מה את רוצה להגיד בזה? שאני מתגאה במה שאינו שלי? שיופי חולף מן העולם?
אין בכך כל חדש לעניות דעתי.
איריס, הכי חשוב שאישה יפה עבור בעלה.
כאן בב"ב נשים מבקשות מהילדיים להיות בהיכון, איך שהבעל בא מיד יש ריצת שדרוג כללית, בית ומראה. כמו שאומרים: למה רק בשביל הקניון תתגנדרי ואותי תקבלי בטרניניג( אמר שימי תבורי).
אז זה מה שחשוב.
ויש גם נקמת המכוערות. היו לא משהו והזדקנו משהו משהו.
מדביקה לך פוסטים שלא יוקפאו בהם בעלי צייר אותי.
נו הכי חשוב הבעל. ואת יפה . והמדרש ראוי.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=6966#post6966
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=6966#post6966
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=6966#post6966
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=5837#post5837
בתקוה שהפעם לא הדבקתי אותו ציור 3 פעמים.
שבת- שלום.
לאביטל
שקר החן והבל היופי לא ככה כתוב ?
ודווקא אומרים שהגברים הכי שווים נתפסים על ידי המכוערות שיש להם שכל
אל תזלזלי במכוערות הם גוזרות בסוף את הקופון
בדוק
מי זלזל. נקמת המכוערות גם התכונתי לעצמי. אני חשתי מכוערת למדי בעקבות לימודי בבית צבי. והיום פחות. וזה פחות חשוב לי תודות לאל.
ובעלי הכי שווה לי בעולם.
מה זה שווה.
אם הוא מכבד את אשתו הוא שווה.
אם הוא עשיר, מצליח ומזלזל בה הוא כלום.
צודקת במאה אחוז אביטל
אז לא, אביטלי, לא מסכימה איתך. הכי חשוב שתהיה יפה בשביל עצמך, ורק בשביל עצמך. אם תהיי יפה לעצמך, את בוודאי תהיי יפה לבעלך.
ומאד אהבתי את הציורים, הגבתי אליהם עוד בזמנו. שבת שלום מתוקה.
איריס, אני יפה בעיניי, אך לא מכורה לעצמי.
אני חושבת שזה נגמר רע, כי יש זקנה בסוף, ואז התרפקות מיותרת, על וואו כמה יפות היינו פעם.
ובמכולת כבר מיבשים אותך בתור כבר לא רצים לשרת.
זזאת אמת. אני בקשר עם קישישים.
כך שהתמכרות לעולם היופי היא הבל. כל עוד אני יפה לבעלי זה מה שחשוב. כי אהייה יפה עבורו גם בזקנתי והוא לא יחפש דמויות משעשעות אחרות.
ולא, לא הגבת לי על הפוסטים.
שבת- שלום.
אביטלי, בזה וודאי ווודאי שיש לנו הסכמה. התמכרות, ולא משנה למה, היא בעיה. יצא לי כמה וכמה וכמה פעמים בחיי להכיר מתמכרים כבדים וזו אחת התופעות העצובות שאני מכירה. אכתוב על זה פעם.
הזקנה מפחידה אותי, ולא בגלל היופי. ממש לא. וזה קטע, כי איתני בתקופה שהוא כל הזמן שואל אותי על הזקנה והמוות.
בכלל לא חיברתי בין הפוסט הזה לזקנה.
טוב.
אכנס לציורים שוב. כל כך מוזר. אני ממש זוכרת שהייתי שם. אני חושבת שפעם הפנת אותי לפוסט הזה. אולי מהקישורים בצד?
לא יודעת.
שבת שלום וברכה ואהבה.
די עם הנרקיזם הזה אני יפה את יפה בא להקיא
בוקיצה קוקיצה הוא פרח נדיר וחשוב. בהחלט אפשרות:)שמות נוספים יתקבלו בברכה אם תהנה הערות ענייניות, (גם אם לא מפרגנות) בצידן, ותודה אביטלי וגליה, אענה מחר. אני כרגיל נסחפת…
די. הולכת לכתוב.
הלאה הצביעות
מה מביך?
יש מישהי שלא רוצה להיות יפה?
יפה ובעיקר חזקה , זה מה שהתמונה משדרת. יאללה מותר!!!!!!!!!
נרקיסה יפה, פוסט בהחלט מעורר מחשבה. הלכתי אצל הקישור הראשון שהבאת – מעניין מאוד ותורם הרבה, וגם ממנו עולה אמביוולנטיות רבה. זה בסדר להרגיש יפה? "מותר"? אסור? ומה עם לדבר על זה? בהחלט נושא לא פשוט. ולכל אימרה ומוסר השכל – הן במקורותינו והן במקורות אחרים, יש תמיד את ההיפוך שלהם. לכאורה, הבל היופי, אבל באגדות, המכשפה לעולם תהיה זקנה ומכוערת. והטוב מזוהה עם היופי והעלומים. לא כך? חישבי על כל הסינדרלות והשלגיות, הפיות והקוסמות 'הטובות'. הן גם יפות, לא? ומצד שני יש בלי סוף הטפה בתרבויות שונות שלא לזהות יופי חיצוני עם יופי פנימי, או לפחות לא בהכרח וודאי שלא כמשוואה. ובחיים האמיתיים הרי קיימות כל המורכבויות, וכל הצירופים האפשריים, לא?
איריסקה, את הולכת עם נטיית הלב הטבעית שלך ומשתפת בתמונות ובהגיגים, רק נדמה לי שקצת מרגישה 'אשמה' עם זה? למה? חיבוק.
תלמוש ומירי מתוקות, תודה רבה!!! תלמה בעקבות דברייך החכמים אני מוסיפה קישור לפוסט אחר שלי, שאני מוצאת אותו קשור במידה רבה. שם הבאתי שיר, בעקבות האסון בהאיטי, שמלין על ניכוס היופי והטוב לצבע הלבן, וניכוס תכונות שליליות לצבע השחור, אני חושבת שגם בו חבויים אי אילו רגשי אשמה שלי, כי גם אני חוטאת בקונטציה הזאת לא פעם. גם הפוסט ההוא עוסק בתפיסת היופי, כבר מביאה.
הי גליה יקרה, מצטערת שנמחקה לי התגובה שלך, ממש לא בכוונה… סליחה ותודה בכל מקרה.
זה הקישור, מכניסה אותו גם בגוף הפוסט, טיפה מאוחר, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם…
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14661&blogID=290
איריס, כולנו רוצים להיראות יפים, כי זו אחת הדרכים להתחבב ולקבל אהבה ושאר טובות הנאה הצומחים מיופי. יש שהוגים בכך בשקט בלב, ויש בקול רם ובגלוי. אני מניחה שרצית להראות לנו אותך בדרך האהובה עליך.
הי לבנה בלי חבצלת בלי חרצית בלי…
בטוחה שאת צודקת.
כתבתי למעלה תגובה לתגובה אלמונית. זה בהחלט חלק ממה שמעסיק אותי.
תודה רבה!
אוהו, איריסקה.
לא רק שהנושא לא שטחי ורדוד – אחד הספרים הכי אהובים עלי ביקום מדבר בדיוק על היחס בין החוץ לפנים, על כל העיסוק במראה או במידות והשבחתן לעומת השחתתן – "תמונתו של דוריאן גרי".
אני חושבת ששום נושא לכשעצמו אינו יכול להיות מוכתר שטחי או עמוק קטגורית.
אפשר לכתוב על דברים כביכול שטחיים בשיא העומק ועל דברים עמוקים בשיא הרדידות.
וגם אני עסוקה בטירוף במראי החיצוני ולכן למשל מחליפה כל כמה ימים תמונה כאן, כי אין לי תמונות טובות ולא בא לי שיחשבו שאני כוניפה :))
הוי רוניתה, רק לך חיכיתי. חולה על "תמונתו של דוריאן גריי"!!!!!! זה אחד הספרים שהכי השפיעו עלי, אפילו לאיזה אודישן לקחתי ממנו פעם מונולוג, ומה זה היו מבסוטים ממני על המקוריות!
אח, רק לך חיכיתי, בחיי.
וזה בדיוק התחיל אצלי, מהחלפת התמונה בקצה. איזה כיף שאת מבינה אותי ושאת לא חושבת שאני שטחית ורדודה, תודה נשמה!
איריס, משהו מהמבוכה הזו עלה כבר בהתייחסות להתפעלות הבוטה משדייך של הפרחחים ברחוב. נכון, הקנקן אינו אנחנו, ובכל זאת הוא גם מושפע ממה שיש בו, והוא סוג של אני, נחשק ודחוי כאחד.
ואת יפהפיה.
אמיר יקירי, דווקא אני חושבת שאז זה היה יותר עלבון, וכאן זה באמת מבוכה, אבל הפוסט הזה הוא ללא ספק המשך של הפוסטים האחרונים, אם מתעכבים על הסימבוליקה של התאנה כפי שהפלאת להנפיק בפוסט ההוא שלך.
מאד אוהבת את ההגדרה שהקנקן "גם מושפע ממה שיש בו, והוא סוג של אני, נחשק ודחוי כאחד" ואיזה כיף לי על המחמאה. תודה ענקית.
uh
וגם אני אוהבת אותך. יפה אחת.
שבת- שלום.
החיבור שעשית בין המדרש על הנזיר לנרקיס הפתיע אותי כי אני הכנתי פעם לימוד כזה. היה לי נדמה שרק אני עשיתי את הקישור, נרקיסיסטית שכמותי!
ואת יפה, ויש לך צוואר מהמם. ואני בעד לשמוח בדברים כאלה כמו בכל דבר משמח אחר :).
ההיית או חלמתי חלום??…
באמת נראית טוב
כל כך טוב שקשה לתאר שיש לך צרכים של אדם רגיל.
את כמו פרח יפה שרק שואב את כל הרע שבאוויר ומפיץ
ניחוח ויופי.
כשאני רואה אשה כל כך יפה אני תוהה מה אענה אם ישאלו אותי היכן היא ואדע שהיא מחרבנת, משתינה או מאוננת או הכל יחד.
צודק היא לא….
אופס. בדיוק חזרתי מהשירותים… מה הייתה השאלה?
שרותיפ וירטואלים
מה יפה כמוך עושה בשירותים?
פשוט לחוות כמו שחווים כל יופי ואין צורך להזכיר שזה לא יופי-נצח.
אירוסית, אין לי עם בעיה עם לחשוף רגשות הכרוכים בכך, אבל צריך תמיד לזכור דבר אחד – מאחר שיופי הוא בעיני המתבונן, אז אין טעם להעמיד אותו לשיפוט הזולת.
בעיניי, המון אנשים שנחשבים יפים בעיני העולם, כמו ג'וליה רוברטס, טום קרוז, ועוד המון – אינם יפים בכלל, אפילו מכוערים. וטעמי לגיטימי כמו טעמו של כל אחד אחר, ולהפך. ואם זה דבר כה אישי, אז די מצחיק לבקש מהזולת לאשר אותו.
אם א מרגישה יפה, אחלה. זה הכי חשוב. ואם אינך מרגישה יפה, צריך לעבוד על זה. הרי מישהו יגיד לך, את יפה, ומישהו אחר יגיד לך, את מכוערת. מה יישאר בך משניהם? זה שיגיד לך שאת מכוערת. אני בטוחה בכך.
הוא הדבר לדעתי בענייני טעם אחרים, כולל ספרותיים. קודם עלינו להיות בטוחים ביצירה שלנו. דעת הזולת באה הרבה אחר כך. והרבה פעמים, כשאנו בטוחים בעצמנו, דעת הזולת כבר ממש לא מעניינת אותנו.
וברור שכולנו מתלבטים בזה כי כולנו חסרי ביטחון, אבל לבקש מהזולת אישור על מראנו הוא חרב פיפיות מסוכנת מאוד.
איריס יקרה, נושא מעניין ומעורר בחרת לך, לכל אחת במטע דעה. היופי מעורר, יופי הוא לא רק יופי הוא חלק מהתרבות. יופי הוא גם מה שברך אותנו הטבע, אבל גם מה שאנחנו עושים, עם הגוף שלנו, עם הסביבה, יופי הוא מודעות, כיצד אדם נושא את עצמו, האם הוא מתאים את סגנון הלבוש לגוף, האם הוא חשב כיצד נראה לפני שיצא מהבית? האם יש לו זמן, כסף, רצון, יכולת להקדיש תשומת לב למראהו?
היופי בעיניי הוא האיך, איך מנהלים את מה שיש ואין כל סיבה להתנצל על כך.