בננות - בלוגים / / שלום כיתה א'
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

שלום כיתה א'

 

 

 

 

לא יכולה לכבוש התרגשות של אמא. איתני עולה לכיתה א'! 
ולא יכולה שלא להזכר בקטע הזה, ולהביאו. אולי כי מבוסס על חלקי זיכרונות אמיתיים.

והיה פטר, שלמד אצלי לפני כמה שנים. הוריו בחרו להתעלם מהמלצת הפסיכולוגית להשאירו בגן שנה נוספת, והעלו אותו לכיתה א', בכל זאת. התעקשו לזרז את גדילתו בכוח. אני נזכרת ביום הראשון, כשרק התחילה השנה. "בוא, פטר." האצתי בו, "כולם כבר בפנים." 
הילד סירב. נשען על קיר הפרוזדור, ולא הסכים לזוז. הוריו עמדו מעליו, ניסו לעקור אותו ממקומו. עוד רגע היו עוקרים את ידיו. נראו לי כמו שני דובים מחטטים בשאריות אוכל. ועדיין לא הסכים הילד להיכנס לכיתה. בשום אופן. אני הייתי חייבת להתחיל את יום הלימודים, ונאלצתי להותיר את שלושתם בחוץ. 
מתוך הכיתה עוד שמעתי את מאמצי השכנוע של הוריו עולים בתוהו. 

כעבור שעה וקצת, ממש לפני ההפסקה הגדולה, הסכים לפתע, ונכנס לכיתה. צעדיו חיוורים ומבוישים. מסתכל על שאר הילדים באימה שאי אפשר להסתיר. כולם היו גבוהים ממנו בראש לפחות. בטח נראו לו כמו זאבים. 
אחד הילדים, לא זוכרת מי, פרץ בצחוק וצעק לעברו, "הנה קצפת. מי רוצה קצפת לארוחת עשר?" סביר להניח כי נראה לו לבן מידי ורך מידי. אולי גם מתוק מידי. חלפו כמה דקות עד שפטר הבין כי התכוונו אליו, ורק אז תפס את רגליו, וברח. ממש נמלט על נפשו.   

יצאתי אחריו. הוא כנראה עוד האמין שיצליח להשיג את הוריו. אלא שאלה כבר הספיקו להיעלם. קראתי לו. הוא אפילו לא סובב אלי את הראש. ורץ. כמעט חצה את שער בית הספר, שנותר פתוח. רצתי גם אני עד שהצלחתי להחזיק בכתפו. כל כך שברירית היא הייתה. הוא הביט בי ופרץ בבכי רם וקולני שעמד בניגוד גמור למבנה גופו. ושוב סרב לזוז. החזיק במעקה ברזל סמוך, ובכה. התכופפתי אליו. "אתה אוהב מילקי?" שאלתי אותו והוא הסתכל בי בעיניים כחולות בהירות כל כך, כמעט שקופות, "כן." הפטיר, "מה זה קשור?"

"אז אני ואתה מילקי." עניתי. "אני השוקולד, ואתה הקצפת. אחלה מעדן שבעולם." הוא צחק. טמן את כף ידו הרכה, הלבנה, בתוך כף ידי, ויחד חזרנו לכיתה.
 
מתוך "מכתוב", סדרת "הכבשה השחורה" בעריכת פרופ' חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010. (324 עמ')

 

 

 

 

 

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן