בננות - בלוגים / / אהבה שמביאה אהבה, על "חוט מושך מן הלשון" לאלמוג בהר
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

אהבה שמביאה אהבה, על "חוט מושך מן הלשון" לאלמוג בהר

 

 

 

  

 רק בסוף ספרו החדש, המופלא, "חוט מושך מן הלשון", (עם עובד, 2009) מביא אלמוג בהר את דבריו של ר' משה אבן צור (מתוך ההקדמה לספר "צלצלי שמע" שראה אור בעיר פאס, מרוקו, בשנת 1712): "ואני מפיל תחינתי לפני כל קורא בספרי זה הקטן שאם באולי ידבנו לבו להשתעשע בדברי דודים, לרעות בגנים וללקוט שושנים, מחיבורי זה הקטן, אל יטיל מום בקדשים בהשתמשו באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על הלוחות שלא לצורך מצווה "בסוד משחקים" (ירמיהו טו, יז) למלא נפשו רק לכל הפחות תהיה זאת כוונתו בפתחו את פיו להלל ולשבח לפאר ולרומם למי שאמר והיה העולם… ובלבד שתהיה לשם שמים…" ולא בכדי מופיעה הבקשה הזו, הראשונה מסוגה, למיטב הבנתי, בספר שירה חדש. שיריו של בהר כותבים את האהבה באופן מערער ומעורר ומלא תשוקה, כפי שטרם קראתי. ואין זו רק אהבת הנפש והגוף, של איש לנערתו, של איש לאשתו. אלא אהבה גדולה ותבונית לזיכרון, לילדות, לשפה, לדעת, לאדם, לאומנותו, היא אומנות הכתיבה, ואף לאהבה. כך נראה. כמה אהבה, לחשתי לעצמי ביראה ובקנאה בעודי צוללת אל בין דפי הספר, וכבר נוטלת לי אהבה מכל הבא ליד, או מוטב, מכל הבא ללב, כמה אהבה. 
ואהבה, מביאה אהבה? 
אודה. אהבתי לאלמוג בהר נבטה בי עוד בטרם קראתי שורה משיריו. לפני שלוש שנים כמעט, כשחשבתי שסיימתי לכתוב את ספרי, מסרתי את כתב היד לשתי חברות אהובות, ורד ביטון-עמר ודניאל רימון. כעבור פחות מחודש, החזירו לי שתיהן את כתב היד בנענוע ראש עגום. "יש בספר משהו… איריסי. אבל גם אין בו משהו. משהו חסר." 
"כנות. חסרה בו כנות." 
אז, עוד לא ידעתי, אפילו, שהגיבורה שלי מזרחית. 
שתיהן, – להן אני חבה את התודה הגדולה הראשונה – שלחו אותי לעשות "עבודת עומק". עבודה לעומק הלב. כך הגעתי לקרוא את המסה "חלומות באספמיה" שכתב אלמוג בהר, והוקדשה לסבו, יצחק בהר. "מותו היה רגע ארוך ומפחיד מאוד בחיי." קראתי ומיד נחרטו המילים על לוח ליבי, "ראיתי בעיניי רוחי את גופו שוכב באמצע הלילה על רצפת חדר המקלחת, מתקרר, מחכה לאדם שיכנס ויגלה את דבר מותו. תהיתי באיזו שפה עברה בו מחשבתו האחרונה, אולי רעיון מותו: בספניולית, בגרמנית, בדנית, בעברית, או באנגלית אותה למד בגיל מאוחר והחל קורא בה רומנים עבים שהיה מחליף עם אשתו השניה, אסתר, ולעיתים גם עמי? ודימוי אחד, נורא, עלה בהרהורי לבי ולא הניח לי. דמיינתי כי תרבות שלמה, בת דורות רבים מספור, הצטמצמה והצטמקה עד שבסופה נמצא לה רק צאצא אחד שבראשו שכנה. ואותו בן אחרון לשושלת החרֵבה של התרבות הספניולית היה, כך חששתי, סבי. ועתה, לחשתי לעצמי, איחרתי את המועד, לא הקשבתי לו בחייו והוא לא ידבר אלי במותו. ובמותו מתה התרבות כולה, ושפתה. " 
השורות האלה, שריגשו אותי באופן שאין שני לו, בעיקר כי כתבו את מחשבותי באופן שאני לא אצליח לכתוב לעולם, הניעו אותי לכתוב לאלמוג מייל, ולבקש את עזרתו. תמה ומפוחדת עד מוות. אחרי פחות משעה קיבלתי תשובה. וכך, במשך שנה, כמעט, השיב לי אלמוג בהר על עשרות שאלות שהפניתי אליו, בנדיבות פלאית, נדירה. אז גם התבררו לי, בזעיר אנפין, רוחב ידיעותיו וזוהר שליטתו באין סוף נושאים חברתיים ומקראיים. עשרות מיילים כתבתי אליו, והוא לא הדף, ולא דחה, ולא התחמק. אלא ענה. וביאר. ותמך. וסייע ועזר. באהבה. ואהבה כותבת אהבה. בזה אין לי ספק. 

ואז פגשתי את  ספרו הראשון. ואת האהבה, כמו שרק בודדים מסוגלים לכתוב אותה.


אִשָה, יוֹשֶבֶת עַל קְצֵה הַמִיטָה שֶלִי בַּמְעוֹנוֹת וְלֹא
מוּכָנָה לַעֲזוֹב, שָאַלָּה אִם אֲנִי מַאֲמִּין בְּאַהֲבָה. גַם אֲנִי
מִדֵי פַּעַם חוֹזֵר וְשוֹאֵל אֶת עַצְמִי, לְבַדִּי, אִם עוֹדֶנִי
מַאֲמִין בְּאַהֲבָה. אֲנִי כְּמוֹ אֶבֶן: זוֹרְקִים אוֹתָה
מֵרֹאש בִּנְיָן וְעוֹד דַקָּה הִיא מִתְנַפֶּצֶת
אֲבָל כְּשֶשוֹאַלִים אוֹתָה כשֶהִיא עֲדַיִן בַּאֲוִיר
הָאֶבֶן עוֹנָה שֶהִיא אוֹהֶבֶת לִיפּוֹל, הִיא בּוֹחֶרֶת לִיפּוֹל.
כָּךְ אֲנִי מַאֲמִין בְּאַהֲבָה. בּוֹחֵר בָּאַהֲבָה.
(שיעורי כאב, מתוך "צמאון בארות")

הדובר מדמה עצמו לאבן. דווקא לאבן! שבצמידות למילה "לב" כותבת לנו את ההיפך הגמור: חוסר אהבה, את אין הרגש. אבל הנה, שערו בנפשכם. אפילו האבן אוהבת! ואם האבן אוהבת? מה עליו? מה עלי? מה עלינו?    

מתִיקוּתן הַלֵילִית שֶל צבִיטוֹת אהבתָה
בִבשרִי, בְחצר ירוּשלמִית, בֵין אבנִים וְגפן,
בֵין צלִילֵי עוּד וְלַאדִינוֹ, בֵין קִירוֹת גוּפִי.
בִקצֶה הַחצר גדר מתכת ישנָה, אצלָה נִדבקָה
זקנָה בְשבִיסָה, נִשאבת מִן הַסִימטָה
בְדרכָה הַביתָה מִבֵית-הַתפִילָה, טוֹעמת מן הַצלִילִים,
מֵדמָה לְעצמָה שֶלְרגַע הִיא שוּב בַת-מלךְ,
עוברת בין החצרות. והַעוּד שהיָה שפָה אסוּרָה
לְאוֹזנַיי, הוּתר בַחצר מִכבלֵי אִיסוּריו, וְאנִי
שֶלִימדתִי עצמִי לִהיות יוֹנק דבש מִסלַע,
לוֹמד לִשתוֹת צוּף מִפִי נערָה. עֵינֵיי הַזקנָה צוֹחקוֹת
מֵאחוֹרֵי גבם שֶל הַנגנִים וְהַזמרת הַשמנָה הַיפָה,
וְהִיא מִידמָה בְעֵינַיי לְסבתִי, שֶלִפנֵי מוֹתָה
חזרָה לְדבר רַק ערבִית, בלי עברית.
(חצר ירושלמית, מתוך "צמאון בארות")
ושוב האהבה, על דרך ההיפוך, מתיקות צביטות האהבה בבשר. הצלילים הרכים על קירות הגוף. יונק הדבש המנקר בסלע. ובעיקר האהבה לסבתא, שאהבה במותה את חייה. שבמותה נגלו לה חייה.
 
וב"חוט מושך מן הלשון" ממשיך בהר לכתוב את האהבה, והוא מוצא לה את השורות האלה, מהנפלאות שנכתבו בעברית, לטעמי. "אִם מידת טירופךְ היתה מגיעה לְמידת טירופִי, הייתְ משליכה את כל צעצועֵי תכשיטייךְ וּבאה לישון בְתוךְ עינַי." הוא מזמין את אהובתו אל תוך החלומות. בהכרה, הרי, אהבתו אינה יודעת גבול, היא אולי אף גדולה מהתבונה. אך כלום גם בתת ההכרה? אין לו ספק שכן. ועוד נושא אותה המשורר שנים קדימה, לכשתהנה אהבתו ואהובתו עטורות שיבה, "אל דאגה אהובתי, אמרתי לך, גם אם תזדקני, שערותיך ישארו תמיד שחורות בין דפַי."  ומשתף אותנו בנס האהבה שעדיין מתמלאת, "אבל רק הגוף יודע את כל השפות, ועונה ביפות שבהן. הגוף מזכיר לי את השעה שבה נכנסת אל חדרי. מאות שנים לא התרחשו ניסים, ופתאום בא גופך." 
(שורות ממחזור שירים לנִיזַאר קַבַּאנִי, מעיל תשבץ משיריו, מתוך "חוט מושך מן הלשון")

ב"צמאון בארות" פתח בהר את המונח "גלות" (גלותי לכשעצמו), וכתב עליו כך.
 
החלטתִי להחריף את גלוּתִי: מהיום לא אקרא עוד
בַספרים שֶאני אוהב, לא אוכל ממאכלי אמי,
לא אתגעגע שוב אל הרחוב שגדלתי בו, לא אזכר
בַילדָה שחלקה עמי ריקוד ראשון. מעתה אני עומד לִגלות
מחוץ לשפתי ושפת אמי ואבי, מחוץ לביתי, מחוץ
לְפעימות הַלב הַמוכרות לי. אחריף את גלותי
עד שכצעד אחרון אצעד במחאה החוצה מחוץ לעצמי,
ואֶגְלֶה אף מחוץ לגלותי. זה לא שיר מחאה פוליטי,
בקושי שיר מחאה משפחתי. זה לא שיר
זה מכתב אחרון של נידון לְגלות, מכתב אחרון
שאכתוב בשפה שאינה שפת הגולים. בשבועות הקרובים
אלמד את שפת הגולים עד שאוכל סוף סוף לכתוב
את כל שירַי בִשפת הַגולים, היא שפת השתיקה.
עד שגלותי תתחנן לשמוע קול שאינו שתיקה,
שיר שאינו מכתב אחרון, מחאה שאינה משפחתית.
עד שגופי יתחנן לגלות חזרה אל תוך גלותי,
אל תוך גופי, אל תוך שפתי ושפת הורַי, אל תוך זיכרונות הילדוּת
והנערוֹת, אל תוך גופה של האישה החולקת עמי את יצוענו.
(החרפת גלות, מוקדש למואיז בן הרוש, מתוך "צמאון בארות")
 
וב"גלות", מתוך "חוט מושך מן הלשון" הוא ממשיך וכותב :
וּרְשׁוּת נִתְּנָה לְאוֹתָן נְשָׁמוֹת
אֲשֶׁר נִתְגָּרְשׁוּ מִבֵּיתָן
בְּעִקְּבוֹת אֲהוּבֵי לִבָּן
לְקוֹנֵן עַל גַּלוּתָן…
באין סוף דרכים ניתן לקרוא את הפואמה המופלאה הזאת, גלות, שאלו לה שורות הפתיחה הנשענות על מובאה מתוך ספר תיקוני הזוהר,(הקדמה, דף א עמ' ב, תרגום: חביבה פדיה), המגיעה לשיאה בשורה, "ואין גלות אלא הליכה של אדם נעזב ממקומו." וכי מהו המקום? אני שואלת. המקום במשמעות המטאפיזית, האלוהית? במשמעות הלב? במשמעות ההורית, שהביאה אותנו אל המקום. במשמעות השגורה של בית. ועוד שאלות, האם הגולה, שאינו נעזב, בסביל, אלא עוזב במלוא רצונו, כלום גולה הוא? והאם המטאפורה הציפורית, המעופפת לאורך כל בתי הפואמה, היא מקרית? האם גם החי והצומח ויותר מזה, הדומם, שהאניש המשורר ב"שיעורי כאב" מסוגלים לחוש גלות? נדמה לי שכן. בשורה האחרונה של הפואמה כותב אלמוג בהר, ואני מחרה אחריו בדממה, "ואין גולה אלא השתכנות הלב מחוץ לעצמו, ושתיקתו ימים רבים."
  

 

 

16 תגובות

  1. איריס קובליו

    איריס, בקושי צלחתי את הפוסט הירוק הזה (או שמא זה רק במחשב שלי, ירוק משבש את השורות) ובכל זאת קראתי. יפה ואמיתי ספרת על עצמך דרך הבאת שיריו של אלמוג בהר. בדיוק פגשתי בדברים על הספר הזה היום (שטרם קראתי) ושמחתי לקרוא כאן.
    אנא תקני את הירוקת…

  2. רשימה יפהפייה, איריס.
    הייתי לפני כשבוע בערב ההשקה לספרו.
    הוא משורר איכותי ביותר ופרס רה"מ ראוי לו.

  3. תודה, איריס, שהבאת משיריו
    כתבת עליהם ברגישות רבה ובאהבה

  4. תַּלְמָה פרויד

    איריס יקרה, כתבת על אלמוג בהר כל כך יפה, בהרבה רגש והכרת תודה והערכה. הסיפור על עזרתו לך מחמם לב.
    והשירים שלו יפים מאוד.

  5. סן פרנסיסקו על המים

    מעבר לזה שזו רשימה נפלאה שכתבת פה, אולי תגלי לי איך את משיגה ספרי שירה חדשים בגלות?

  6. רשימה יפה מאד , והשירים מקסימים. גם אני כתבתי רשימה על גלויות פנימיות וחיצוניות שעברתי. אם תרצי אתן לך קישור.

  7. רשמת ברגש ובעדנה, איריס אליה, את אהבתו של בהר, את אהבתך לבהר ואת אהבת שניכם למילה הפיוטית.

  8. איריס כהן אליה

    תודה רבה רבה לכולכם, האהבה היא של המשורר הנפלא הזה. אני לגמרי מאלה המנסים להחזיק בה. כל כך תודה על הפירגון, אני משוכנעת בכל נימי נפשי שהוא ראוי לו.
    אביטל יקירתי, וודאי שאשמח לקישור.
    ארז אחי, מוש שלי היה בארץ, וקנה לי שניים. את זה, ואת "ורד הלבנון", שכמו שכתבה לי עברון ועקנין החכמה, אסור לשתוק אחרי הקריאה בו, ואני כבר צורחת אותו, עוד תגיע רשימה גם עליו.
    ורק שאהבה תביא אהבה.

  9. איזה יופי
    הארת לי זרקורים על מקומות בספר
    שאשוב ואקרא
    תודה !

  10. איריס – רשימה פיוטית רצופת אהבה כתבת
    כה לחי !

  11. אירוסית, אהבתי את זה שאת מתכתבת עם עצמך ועם יצירתך דרך רשימה על ספר של אדם אחר. לצערי לא קראתי את הספר של בהר, אבל עכשיו אולי אקרא.

    • איריס אליה

      יעלה אהובה, אכן, הדיאלוג שלי עם אלמוג בהר התחיל בזכות היצירה הפרטית שלי, ואני חשה שיש לו, כאדם וכיוצר, תרומה אדירה להתפתחותה. אם אחרים יוכלו להזדהות ולהתרגש כמוני מהדיאלוג הזה ומהיצירה שלי, ימים יגידו או ישתקו. אין לי מושג. אני כמובן משתוקקת שאחרים יקראו ויזדהו ויאהבו את הספר, אך אין זה בשליטתי, כמו שאת יודעת. מכל מקום, ספריו של בהר עשירים וחכמים ובעיקר מלאי אהבה.
      ואת יודעת מה, למרות שיש הרבה כניסות לפוסט הזה, אין בו תגובות נעדרות אהבה, (טפו טפו)ולא מחקתי כאלה. אז הנה. זה כבר מוכיח. קצת. שאהבה מביאה אהבה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן