בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / ריטריט עצמוני בעין כרם
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

ריטריט עצמוני בעין כרם

חג אהבה שמחה! אני נוסעת לשבוע כתיבה במנזר יוחנן בשאיפה לעבד את "גלבי" לסדרת טלוויזיה או להשלים את הממואר שהתחלתי לכתוב לאחרונה. ויש גם את הרומן "תאומים" שעדיין מחכה לי. נראה מה יוליד האוויר הירושלמי. כך או כך, כל כך שמחה. (וגם הכתף כבר לא כואבת.)

שלחו לי אנרגיות טובות? בעיקר של ריכוז והשלמה. תודה גדולה!

תמונה יכולה לכלול: ‏טקסט שאומר '‏שיר ביום ובכל ירח / איריס אליה כהן ובכל ירח צל חמה, ובכל מדרון תבוסת המישורים וההרים ובכל שדה עדות לחרף שנסוג, ובכל פרפר חלקת אויר שנכנעה לרהיטות כנפיו ובכל עצי הגן נכסד הכרי ובכל תמוז ואב נטש החם ובכל החדרים נרפה הקיר מולי ובכל הגוף ננף הגעגוע ובכל הלב שלי גדול ממאיר של אהבה מתוך "פלא" הוצאת ידיעות ספרים איריס אליה כהן היא משוררת ישראלית‏'‏

*

ביקשו ממני להעלות תמונה שלי בשחור לבן. אין לי מושג למה. התערבבו לי כל המחאות. אבל מבטיחה לעלות לבלפור בצבע, בשר ודם. זאת המחאה הכי חשובה כרגע. לפני שהמושחת סוחב אותנו לסבב בחירות נוסף.

מחילה, עידכנו אותי. תודה לרחל כהן שכתבה לי:

אתגר השחור לבן נולד לפני כמה שבועות בטורקיה לאחר שמדי יום התנוססו ע״ג העיתון הטורקי מלא תמונות שחור לבן בליווי מודעות אבל המבשרות על מותן של עשרות נשים!
זו דרכן של הנשים הטורקיות להשמיע את הקול שלהן, להביע סולידריות עם אותן נשים שנרצחו להראות שיום אחד זו יכולה להיות התמונה שלהן מתנוססת בעיתון.
האתגר שמהר מאוד הפך ויראלי הגיע גם אלינו והתמונות בשחור לבן שרצות כאן אמורות להזכיר לנו את מאות הנשים שנרצחו בארץ על רקע אלימות במשפחה. הן אמורות להזכיר לכולנו שמתחילת השנה היו 12 מקרי רצח של נשים!! ועדיין לא קמה יחידה ללוחמה באלימות במשפחה וזה האתגר האמיתי.
לזכרן של: מאיה ווישניאק, מיכל סלה, נבין עמרני, טטיאנה חייקין, מריה טל, לילי פרג, פרחיה סרוסי, נסרין ג׳אברה, אסתי אהרונוביץ ועוד מאות נשים שנרצחו בארץ וכל אחת מהן היתה עולם ומלואו.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏‏סלפי‏, ‏תקריב‏‏‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏

 

 

הגעתי, קראתי, נרדמתי, קמתי, כתבתי, יצאתי לאכול, וגיליתי שכל היופי הזה חיכה רק לי!

#ריטריט עצמוני # 5. מנזר יוחנן, עין כרם.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏עץ‏, ‏‏שולחן‏, ‏שמיים‏‏‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏

*

1. אתמול אכלתי לקינוח גלידה בטעם 'קשיו מלוח' טעימה לאללה ונזכרתי בזוג מבוגר אחד, מה מבוגר, זקן ממש, שראיתי פעם ב'פארק אירופה', בהולנד או בצרפת, לא משנה, משנה שהשניים האלה לא יוצאים לי מהראש. הם הסתובבו להם בנחת בין המתקנים, פיטפטו וצחקו בצרפתית רעננה. היא אכלה גלידת תות, הוא הביט בה מלא התפעלות, התעניין אם טעים לה וליקק מעת לעת את שד הגלידה הורדרד שהחזיקה. לא נראה לי שהם באו לפארק עם הנכדים, אף ילד לא פנה אליהם או ניגש אליהם. אפשר להניח שהם סתם החליטו לעשות חיים, תרתי משמע, ונזכרתי בסיפור מתוך ״כותבת במקל של כורכום״ של צילה זן בר-צור הענקית, שבו אומר הסב לאשתו, על ערש דווי: ״אני מתאמן במוות שלי״, ואני חושבת, יש כאלה שמתאמנים גם בחיים או על החיים בחיים.

1.5 בלי או עם קשר, גלידת קשיו מלוח זה לגמרי החיים.

2. בשמונה ירדתי אל חדר האוכל. האב סברינו קידם את פניי בניפנוף צוהל מתוך גן הירק שהוא מטפח בהתלהבות של תלמיד שמנביט גרגר חומוס על מצע צמר גפן רטוב. לא ממש הבנתי מה הוא עושה, צועד רכון בין הערוגות. הסתבר שהוא מחפש צבים שייבא אתמול מבית לחם ונעלמו. היו שלושה ומצאתי רק אחד, אמר לי, ספק מודאג, ספק משועשע, פרש מפה על שולחני, אני האורחת היחידה כרגע במנזר, וניגש להכין לי ארוחת בוקר. תדעי לך שצבים מאד זריזים, אמר לי כשחזר. לא יודע מי החליט להכפיש את שמם ככה. אם הם נמלטו, יכול להיות שהם כבר במעיין…

3. כשתקווה כלבתו המרוטה בחיקו, התיישב עימי וסיפר ששני מנזרים של המסדר הפרנסיצקני בבירות נחרבו עד היסוד, ועדיין לא ידוע מה עלה בגורל יושביהם. דיברנו קצת על האסון הזה, והוא אמר, אבל יש עוד תקווה.
גם התקווה שלנו מרוטה, אני חושבת.

4. תגידי, את שלחת לי את איילת? שאל והודה לי על כל האנשים ששלחתי אליו. אמרתי לו שלא ידעתי אם זה בסדר שאפרסם את מספר הטלפון שלו, והוא התנער ואמר, ברור, זה עוזר לנו לתחזק את המקום. לפני הקורונה היה המנזר בתפוסה של 100 אחוז. אז במסנג'ר אתן לכל מי שרוצה את המספר שלו.

5. על רקע צלצול פעמונים ובעודו משקה את השושנים, דרש האב סברינו מעדר החתולים שהציקו לי וביקשו להתכבד בחביתה שהכין לי (אורגנית, הכל מיוצר פה בחווה!) להניח לי כבר. שאלתי אותו באיזה שפה הוא פונה אליהם, באיטלקית, בפולנית או באנגלית, והוא ענה בגאווה שרוב החתולים שולטים יפה בכל שלוש השפות, אבל ככל שזה נוגע לגערות, הם מבינים רק פולנית.

6. פתאום נזכרתי לשאול אותו איפה הגדיה. בריטריט, רק לפני שבועיים, הסתובבה לנו בין הרגליים גדייה צחורה, מתוקה להפליא. הו, ענה בעצב, קפוצ'ינו החמור הרג אותה.
הייתי המומה, ומסתבר שאכן כן. בטעות, בלית ברירה השאיר אותה לשעה קלה באורוות החמור, וכשחזר לקחתה, מצא אותה שרועה מתה. החמור ככל הנראה קנא בה, והוא גם בודד. האב סברינו מתכוון להביא לו אתון.

7. איריס, אמר לי לפני שעלה על הטנדר ונסע, אין לי מושג לאיפה, בואי לפה בערב, אני אכין לך רביולי ברוטב עגבניות. עכשיו, שתבינו. הרביולי פה הוא הום-מייד פסטה, האב סברינו מכין אותו בעצמו, ורביולי, גם כשהוא לא הום-מייד וגם לא ברוטב עגבניות, זה החיים. כלומר, חוץ מגלידת קשיו מלוח. אז ברור שאמרתי לו, יס פאדר, יס, טנק יו פאדר, טנק יו סו מאצ' פאדר, ובחיי שנראה לי שמצאתי לי אבא. גם אם ממוצא פולני.

בתמונות: האב סברינו והגדייה ז"ל. האב סברינו דולק אחר הצבים. הגן. וכנסיית הביקור בטיול הערביים אמש.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏אנשים עומדים‏‏, ‏‏צמח‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏פעילויות בחוץ‏‏
תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏צמח‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏
תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד או יותר‏‏

אז סיימתי את כתיבת הפרק השני של גלבי, (לטלוויזיה) ואני יושבת כאן ומחכה לרביולי המובטח. ויש פה עוד אחד שמחכה. בקוצר רוח.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏איריס אליה כהן‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏‏‏
תמונה יכולה לכלול: ‏‏חתול‏‏

 

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏מזון‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏, ‏טקסט שאומר '‏‎anta un Karem r'ilgrims House‎‏'‏‏

 

מחשבות שהתעוררתי איתן הבוקר.

1. אולי אני כל כך אוהבת לישון, כי אני כל כך אוהבת לחלום. אולי אני ישנה כל כך טוב, בכל מקום, בכל חדר, בכל מיטה, על כל מזרון, גם בלעדיו, בגלל שאני חולמת כל כך טוב. (רוצה לומר, אני לא חולמנית. אני חלמנית.)

2. הוריי, שניהם, תמיד ישנו נורא טוב. והתעוררו נורא מוקדם. מאז ומתמיד. אני חושבת שגם להרגלי שינה ויקיצה יש תוחזה גנטית חזקה.

3. אני מתעוררת פה מוקדם מהרגיל ובשלווה גדולה. אולי כי אני מבינה שאני עושה מה שאני צריכה לעשות.

4. לבוקר במנזר קולות רבים: קריאות התרנגולים, נעירות החמור (אני מדמה שמסתננת אליהן נימת אשמה על הרג הגדייה) דנדון הפעמונים. לרגע נדמה שכל אלפי ציפורי ירושליים מצטופפות פה, בחצר האחורית.

5. פעם אחת נרדמתי באמצע נסיעה. כלומר, התעלפתי באמצע נסיעה. מהתרגשות. זה קרה אחרי פגישה עם גרוסמן בשבוע הספר הראשון שלי מהצד החולם של הדוכנים, כמה חודשים אחרי ש'מכתוב' יצא. הוא כל כך חיזק אותי. כשפקחתי את עיני, עמד מעבר לחלון צעיר מבוהל שהיה בטוח שנפחתי את נשמתי. גם אז התעוררתי בשלווה גדולה. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני עושה מה שאני צריכה לעשות.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏חדר שינה‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏

 

אז אני יושבת תחת עץ התות וקוראת את "גלבי" (באמא שלי, אני לא זוכרת מלא פרטים חשובים!) פתאום חולף בחור ותופס אותי על חם.
בחור: ספר טוב?
בחורה, לא נזכיר שמות: אהה..ממ, כן.
בחור: את נשמעת מסוייגת.
בחורה, נקרא לה א' ממנזר יוחנן: לא, לא, ספר טוב, באמת.
בחור: טוב, הבנתי. לא הספר הכי מחודד בספרייה.
בחורה: (מבינה שבזה הרגע ירתה ברגליים של הספר שלה, ואולי הבחור בכלל מפיק טלוויזיה בכיר!) לא, תקשיב. הייתי בהלם. מהספר. פשוט הייתי בהלם. ספר מעולה. אני חושבת שזה הספר הכי טוב של הסופרת הזאת.. תאמין לי. קראתי את כולם! … וכולם מעולים!

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏אדם אחד או יותר‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏

 

 

פעם כתבתי געגוע כזה:

תְּאֵנָה אַחַת
שֶׁנִּשְׁכְּחָה עַל הָעֵץ
בְּסוֹף הַקַּיִץ
מַזְכִּירָה לִי
שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת פה
גַּן עֵדֶן.

2. אתמול, אחרי שיטוט של שעות בבוסתנים ובסמטאות של עין כרם, כתבתי את הגעגוע הזה:

כְּשֶׁבָּא תַּמּוּז
אֲנִי פּוֹדָה אוֹתִי בִּתְאֵנִים
רַכּוֹת
וּמַשִּׁילָה דְּמָעוֹת
מָרוֹת וּמְתוּקוֹת
עַל כֹּל מָה שֶׁאָבַד
לָעַד.

3. וגם. אין מעשה מתוק ומרגש יותר מלקלף לאהוב או לאהובה שלכם תפוח.

*

1. נגה בת הארבע אומרת לי, מה זה, יש לך עיניים כחולות! יש לי עיניים חומות, אני צוחקת, וכשאני שמחה, הן מתבהרות, אבל הן לא כחולות…. כחולות! היא מתעקשת.
לא חושבת, אני עונה. כחולות ודי! היא פוסקת, וכשאני עולה לחדר אני לא מתאפקת ובכל זאת בודקת במראה.

2. איתמר, אבא של נגה, שטוען שהוא בן 62 אבל אני לא מאמינה לו, הוא נראה 26 מור או לס, (גנים חצי תימניים חצי בוכריים, ביררתי), שואל אותי מה אני עושה במנזר. אני עונה, כותבת סדרת טלוויזיה. מבטו נמלא הערכה. על מה? הוא מתעניין. על חטיפות ילדי תימן, אני עונה. יש כבר ספר על זה, הוא מרצין. מבט ההערכה מתחלף בכתב אישום בפלגיאט. אולי אפילו העמדה לדין. גזר דין, שלוש שנות מאסר וניכוי שליש על התנהגות טובה. כלומר, רעה. קניתי אותו לדודה שלי, איך שיצא. גלבי, שמעת עליו?

3. האב סברינו, צרור גזרים בידו, מזמין אותי להאכיל את החמור. הוא מתקשה לסלוח לו, ומכנה אותו בפולנית "טורף על" או "חסר רחמים" או "אכזר האכזרים", משהו שנשמע כמו "צ'אוצ'ססקו"… לא משנה. הפולנית שלי לא משהו, כידוע. אני לא מוותיקי התפוצה. בקיצור, אנחנו מגיעים לאורווה, סברינו (נגה הגאונה קוראת לו:סבא רינו) צועק לו שיבוא לאכול, ואני שציפיתי לאיזה פרא מלא זעם, נדהמת לראות יצור עדין-עדין, עם עיניים עמוקות וחכמות, נעמד מולנו כמו ילד נזוף, מפעם לפעם מרעיד את רגליו כדי לסלק כמה זבובים נודניקים שנטפלו אליו, וכאילו אומר לי, באמת שלא התכוונתי.

4. והיה רגע אחד שג'וסף מבית לחם הצטרף אלינו ושלף את הפלאפון שלו, הראה לנו תמונות של המשפחה שלו, ובערבית שוטפת הציג לנו כל אחד. מי הוא, מה הוא בשבילו ואיפה הוא עובד… ואני, אני! תרגמתי לשאר הנוכחים את דבריו! הייתי ככ גאה בעצמי שהבנתי הכל…

בקיצור, ימים של התגלות.

בתמונות: נמצא הצב השלישי! (סברינו מראה לנגה.)

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏2‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים יושבים‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏
תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏2‏ אנשים‏, ‏‏‏אנשים יושבים‏ ו‏פעילויות בחוץ‏‏‏‏

*

 

1. כשהייתי קטנה תמיד איחרתי. חשבתי שאני מספיק זריזה כדי להגיע בזמן. הייתי זריזה, אבל הערכות הזמן שלי היו שגויות. ביסודי נרשמו לי אין סוף איחורים. בתיכון הייתי רצה קצרת נשימה אחרי אוטובוס ההסעות. דקת איחור וכבר נאלצתי לתפוס טרמפים מיסוד המעלה לקריית שמונה. בטירונות עיכבתי פעם אחת את כל המחלקה, ויותר לא. כי אני מאחרת, אבל צייתנית ואוהבת סדר. אפילו שזה נשמע אוקסימורון. ובטח שלא מרדנית. אני לא טיפוס נון קונפורמיסטי. גם לא מתחברת לנון קונפורמיסטים. הם לא באים לי טוב באוזן. להיפך. הם עושים לי כאב ראש. כמו האזנה לרדיו שאיבד את כל התחנות.

2. זה נמשך עד תקופת האוניברסיטה. הייתי מגיעה לשיעורים באיחור קבוע של ארבעים דקות. כלומר, לא מגיעה. הציונים שלי היו בהתאמה, לא ממש אקספוננציאליים. כלומר דיספוננציאליים. בלי אורלי וענתי, חברותיי האהובות, שלקחו עליי חסות, לא הייתי משלימה את התואר. אני חייבת לציין שבכל זאת נעשיתי בסופו של דבר מרפאה בעיסוק ממש טובה. אבל ממש. זו הוכחה שזה מקצוע שצריך יותר מהכל נשמה טיפולית. ויש לי כזאת. גם על פי הקריאה האסטרולוגית שמיושה שלי נתנה לי לי כמתנת יום הולדת, אצל יעל וויסבך האלופה, תיכף אספר עליה.

3. ואז הפכתי להיות אמא. וזאת אחת התובנות המרעישות שנפלו עליי בלי הכנה: כשאת אמא, אין לך את הפריבילגיה לאחר. אסור לך לאחר. את צריכה להיות שם, תמיד, ובזמן. עשר דקות איחור זה נצח. זו נטישה. אני זוכרת שאיחרתי לקחת את איתני מהגן פעם אחת, ובכלל לא באשמתי, היה פקק בדרך, (זה קטע שנכנס ל"גבר אישה ציפור") אני לא אשכח את זה, נכנסתי בשער הגן וראיתי אותו עומד מעבר לחלון עם מבט נישא אל האופק, ליבו סוער בו סטייל, כמו מרקו של דה אמיצ'ס… ובאמת אחר כך, בנסיעה הבייתה, הוא הישיר מבט נבגד אל המראה הקדמית ואמר לי, שכחת אותי. לא בשאלה, בקביעה. שכחת אותי.

4. מאז הפסקתי לאחר. (רק המחזור מאחר, אבל לו מותר.) ובשנים האחרונות אני מגיעה על הדקה. לא תמיד מקדימה, אבל תמיד מדייקת. פגישות, סדנאות. אני מתחילה בזמן ומסיימת בזמן. החברה שלי בריטריט ממש נבהלו ממני בהתחלה, ואף אחד לא לקח סיכון. כולם כבר ישבו כשנכנסתי לחדר. אבל תדעו לכם, דיוק זה כוח. והתחשבות. ואהבה. אני חושבת שגם בגלל זה הרטריט היה כל כך מוצלח.

5. מאז, נדיר שאני קוצבת זמן ולא עומדת בו. לפעמים, בלי להסתכל בשעון, אני מבינה שחלפה שעה, או שעה וחצי, אני מרגישה את הזמן בגוף. כאילו השתילו לי קוצב זמן. מין שעון רגשי, פנימי. אולי ביולוגי, אנא עארף, כמו שאומר האב סברינו. שבין מעלותיו הרבות, גם שולט בשש שפות. ערבית היא השלישית. .לא משנה. רוצה להגיד: אני מרגישה שהזמן מתפקד אצלי על תקן חוש ככל החושים.

6. אני מספרת את כל זה כי בשנים האחרונות נוסף לעניין הזה עוד נדבך. אני כל הזמן ממהרת. כל הזמן. מרגישה שאני לא מספיקה כלום. גם כתבתי על זה שיר. ובהיותי אדם די מודע לעצמו, שאלתי את עצמי, למה? למה את ממהרת כל כך? בהתחלה עצמי ענתה לי שזה קשור לזה שהתחלתי לכתוב מאוחר. בגיל 40. ופחדתי שאני לא אספיק לכתוב את כל מה שרציתי לכתוב. וכולם סביבי היו צעירים ממני וקנאתי בהם שהם כבר מחזיקים ספר, ספרים.
אבל מאז סגרתי את הפער, ובכל זאת המשכתי לרדוף אחרי הזמן, וכל דקה הייתה מחושבת. לפעמים הייתי קובעת שיחה טלפונית עם מישהי בעשרה לחמש, בידיעה שבחמש אני מתחילה פגישת עריכה פנים מול פנים. ואם המישהי שכחה או איחרה להתקשר, הייתי מתנצלת ומבקשת ממנה לנסות לקבוע איתי שעה חדשה. כשאני מול יומן… טירוף, באמת.

7. ואז יעל, שהכינה לי מפה סופר מורכבת של כל הירחים שלי, והשמשות והכוכבים והאופק ומסלולי הנשמה ועוד אין סוף גרמי שמיים שאני לא מבינה בהם בשיט, אבל אני מאמינה להם ולה, כי היא אמרה לי דברים הזויים בדייקנותם, שאיש פרט לי עצמי לא יודע אותם…. היא הסבירה לי שאני כל הזמן, תרתי משמע, במאמץ להצדיק את הקיום שלי. ככה באתי לעולם. הנשמה שלי מסתובבת בגלגול הזה עם תחושה שהיא, כלומר אני, חייבת למישהו הסבר, מוכרחה לשכנע אותו למה אני. למה אני פה. אולי אפילו למה אני עדיין פה. ויעל נתנה לי שיעורי בית: להיות. פשוט להיות. אז השבוע הזה הוא זמן שיעורי בית, (צייתנית כבר אמרתי, גם תמיד הכנתי שיעורי בית ) והנה, אני פשוט נהיית. הנה אני מתהווה.

ומלכות הרימון שצילמתי הבוקר.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏צמח‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏ ו‏מזון‏‏‏

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן