שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

גבר אישה ציפור

תגובה כה משמחת שקיבלתי מגבר. וזה משמח אותי יותר מהרגיל!

הי איריס. חייב לשתף אותך. אני ממעט לקנות ספרים לאחרונה. בעיה תקציבית ובכלל עומס וכו. ממעט גם לקרוא לצערי. אבל אני מאד אוהב שירה וקראתי כמה דברים שלך כאן ולכן השתמשתי בתלושים שקיבלתי לחג במתנה וקניתי את הספר החדש שלך. מה אומר. זו אחת מחוויות הקריאה החזקות שעברתי בשנים אחרונות. מהמם ויפה מאד. בכל מובן. זהו. שבת שלום.

_______________________________

איריס יקרה,
להגיד שנהניתי, או שאהבתי את הספר זה לא תופס אפילו את קצה קצהו של הדבר. מדובר בספר שלא הצלחתי להניח מידיי. קראתי אותו במהלך חופשה בחו"ל ואילצתי עצמי לעצור מדי פעם, על מנת להשאיר לי קצת מהטוב הזה עבור הטיסה חזרה. באמצע הטיסה, הצטערתי כל כך שנגמר, אבל אז נותרו לי כמה שעות לעלעל ולעיין ולסמן לי קטעים שאהבתי במיוחד. וככה זה נראה…
כשאת משוררת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת פרוזה יפהפייה (או שמא סופרת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת שירה יפהפייה) ההנאה מובטחת. הכתיבה פיוטית ושוטפת באופן מרהיב ממש, מלאת תיאורים דימויים ומטאפורות שחייבו אותי לא פעם לעצור לרגע, להרהר בהם, ולהמשיך את הקריאה, לרוב עם תובנה חדשה. הקטעים המנוקדים בסופו של כל פרק, ספק שירה ספק פרוזה, מרהיבים ביופיים. רבים מהם עצרו נשימתי, ולא באופן מטאפורי. מעבר לכל אלה עבורי, עמדו הדמויות שיצרת. במחשבה וברגישות אין קץ בראת דמויות כל כך חיות ועגולות, שיצאו מתוך דפי הספר, נגעו והאירו לי לא מעט אנשים בחיי…
התחלתי את הספר כשאני מתנגדת לאהבה המורכבת הזאת וסיימתי אותו כמהה בכל ליבי לקיומה. התחלתי אותו כשאני חושבת שאני יודעת איך צריכה אהבה להיראות וסיימתי אותו מודה שאינני יודעת דבר…
בכיתי, צחקתי (המון!), התרגשתי, חרדתי, התעצבנתי, נעלבתי, הזדהיתי, ציפיתי ובעיקר נפעמתי – מעושר הכתיבה, ממורכבות ההבנה מהחכמה ומהיופי. כמה יופי.

טלי

___________________________________________

זה ספר על פרידות.
על פרידה אחת מתמשכת וארוכה מאח, מאבא, מאהוב, שהם כל אחד לעצמו ואולי הם כולם אחד.
הספר נפתח בשיר:

ובכל ירח
וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,
וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים
וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,
וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה
לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי
וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם
וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר
מוּלִי וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ
וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי
גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה

את קוראת ובמקביל מתפזמנת לה בראש לאה גולדברג ואת מתחילה לפזם: איך אזכרנו אלמוני סתמי, וחמסין של ניסן נוחת עליך ומנחית אותך לחפש אוויר ולא מרפה.
לחפש אוויר. כך קראתי את הספר הזה. חמסין של אפריל בכל דפיו, עלעולי אבק העמק, כפור לילותיו, בין חושך לאור בין אפלה לסנוורין מצמצם אישונים ורוצה להסית וילונות, להרגיע, למתן. והוילונות- אף פעם לא מתאימים, והנורות- תמיד נשרפות, או מעוקלות, או מוחלפות.
לחפש אוויר בין השורות הקצרות, מקצב הסטקטו האכזרי, חפוז, חסר נשימה, קטוע. מחובר לתוך עמקי האדמה ומבקש לעוף עם שלל הציפורים המעטרות אותו, אך נכנע לצוצלות, שאף פעם לא עפות רחוק מדי וקריאותיהן מלאות געגועים ומעירות את כל מי שגנב להן את הבתים וסגר להן חלונות.
סיפור של ארץ, אדמה, והרוח רק פורעת, והשמיים רק מכים ברקים ומוות. מתעתע בין חלום לבין פנטזיה ואת בכלל לא בטוחה אם היה או לא היה.
את מתחילה לפקפק ולהגיד לעצמך: דליה סתם מפנטזת, יואל לא קיים, זה סתם חלום, אין דבר כזה, ומוצאת בטקסט הוכחות לחוסר קיומו: הנה דליה היא סופרת והסיפור מורכב מחלומות ובכלל יואל הזה לא שותף לסיפור, מן דמות תקועה שכזו ורק היא נוכחת ומתפתחת. ואז את נזכרת שזה סיפור, ובכל מקרה הוא לא קיים. את נכנסת ללופ של פרדוקס שמכריח אותך להיתקע בתוך הדיסוננס: אם לא קיים בסיפור ולא קיים בעלילה, אבל מראש הוא לא קיים בכלל, את פאקינג קוראת עכשיו ספר, הוא לא קיים. ככה את תקועה בלופ 24 שעות שבהן העלילה מתרחשת.
והשמות: דליה, דליה ב' ועוד דליה, ויואל וענת… מן שמות של כולם וכולן כאלה- את רוצה לתת בהם מדרש, אך הם לא עושים לך כלום ואת חושבת שזה סיפור של כולם וכולן. ופתאום באים מן גדונטר ושטילמן כאלה- ומנחיתים עליך שבעים טונות של קיימות של אקזיסטנט, ושוב את בלופ שאין לך מוצא ממנו ונתקעים גם לך געגועים בגרון וגם עליך נוחת אוויר תמוז ואב, שלא זז ולא נותן לזוז, עד ארבע אחר הצהריים כשמגיעה השרקייה המחניקה והמאובקת ואת מתגעגעת ללפיתת החנק הזו ולשיפשוף העיניים.
הם באים אליה זוגות זוגות אל התיבה בטרם הבוץ ייכלה את כולם: התאומים, הצוצלות, ההורים ומי שמחליף אותם. אח"כ הם מתפרקים ונשארות רק הצוצלות היירויות.
פעם, באחת מהנסיעות הארוכות, כשלכל אחת ההגה שלה ובינינו מחבר הבלוטוס, אמרתי לאיריס שהיא כותבת סיפורת בשירה. לשון עתירת דימויים, נטועה עמוק בתוך פלאי הטבע, מפלחת את הטבע האנושי ובה בעת מגישה חשבון נוקב לחברה. חשבון שאנחנו משלמים עליו יום יום שעה שעה, כי אנחנו לא רוצים לראות אותו.
כשהיא התחילה לפרסם חלקים מספרה החדש "גבר אישה ציפור" וראיתי כי עברה בספר לשירה ממש, חשבתי כי הנה הגבולות בין הפואטיקה לבין הפרוזה ייטשטשו לגמרי ואנו כקוראים ננוע בתוך הטקסט מז'אנר לז'אנר.
אבל לאיריס יש שפה משלה.
היא יוצרת לכאורה הפרדה ברורה בין החלק השירי לחלק הסיפורי. החלק השירי מופיע בסוף. במנותק. כאילו נזקקה לגבול ממשי כדי להפריד. גם החברה הישראלית, שהייתה נוכחת בספרים הקודמים כמעט ולא נוכחת פה. יש לנו נטו זוג, נטו סיפור אהבה, או רק סיפור תשוקה אירוטית מכאיבה, ובתוכם מתערבבים להם מי שהם עצמם ומי שעשה אותם עצמם.
תודה לך איריס על עוד ספר נפלא.
רוצו לקרוא.
אושרה שייב לרר

אין תיאור זמין לתמונה.
תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏ענן‏ ו‏שמיים‏‏‏

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן