שחרחורת סופרת ומשוררת
_
איריס יקרה, כמה שניסיתי להאריך את זמן הקריאה ב״גבר, אישה, ציפור״, לבסוף הגיעה העת… לפני שעה קלה סיימתי לקרוא אותו וישבתי הלומה עדיין, ציפורים מרחפות סביב ראשי… כמה הפלאת לדייק במילים רגשות ומצבים נפשיים מורכבים מאין כמותם, כמה יופי, עדנה, חמלה, כאב ונחמה. תודה לך, איריס אהובה. אין ספק שענני הצמר הרכים הללו של אהבה וכמיהה שהותיר בי ספרך עוד ילוו אותי זמן רב 
_______________________________
איריס,
סיימתי בהולם לב את ספרך הנפלא.עוד טרם כתבתי כבר אדע כי דברים רבים יש לספר בו,הרבה מעבר למה שהמקום והמרחב הזה מאפשר.
אוכל לרשום רק אהבתי שכה חפצה אני לחלוק עמך.
כותבת מהזמן בו פסעתי במילות הסיפור בלאט ושכחתי מעט את העולם כדי לפגוש בו שנית.אחרת.מובנת יותר.מצויידת בגחליליות כתיבתך,פיוט שורותיך המרטיטות מיתרי רוחי.סיפורך מעיר בי מן הרדום שבנפש וברוח.הן,תרה אני אחרי איזה סיפור בהיר אשר ישיב את רוחי.לעולם איני מחפשת אחר הנתיב הסלול ואחר שלוות הרגיעה,אלא,אחר עלילות המתרחשות ברוחם ובצלעותיהם של הגיבורים.אני פוגשת את דליה.הסרט במבי הוא הסרט המועדף עליה.היא איילה.יואל דינוזאור.דליה מתאהבת ברעיון.היא סוחפת אחריה אחרים.כי כזאת היא.מספרת הסיפורים הגדולה.היא אינה יודעת כי לעולם תיהייה איילה.תיהייה מים,תיהייה רוח.תתלקח בה אש.
אני מבינה את לשונה,אני יכולה לבכות את בכייה.
הסיפור הזה עוצר בי את מירוץ הזמן,בתוכי אני פורשת מעול הזמן הגדול ועושה זמן בתוך זמן.עם העומק המיוער שגבהים משוקעים בו.
גבר אשה ציפור,מקבץ את קרעי הזהויות ומחבר את רסיסי העולם.
ומדוע זאת כך? אולי,כי את מספרת את המהות האמיתית שבמציאות ואת מה שמעבר למציאות,את הקשר שבין החולף למה שמעבר לו.
את הגעגועים אל ההתגשמות,את חתירת משוטי הגעגועים אל חיים הפזורים על פני יבשות הזיכרון.הזכרונות שמעבר לזמן אשר באו לשכון בסיפור המקפל בחובו חיים במלוא יישותם,אך,גם משהו מסתורי נעלם מהם,שאין להבין את פשרו.אני מכירה אותו.
כיצד ידעתי כי נפשי קשורה בסיפור?
לפני שהופיע בחנויות הספרים,שלחת ציפור אחת:
״והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי שם.אי פעם בעבר.מתי? לפני שנים.לפני שהם נולדו.לפני אלפי זריחות,לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים,היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ,או שני טללים בפי גבעול,או שתי כנפיים של אותה ציפור״(עמ׳ 65).
יותר מכך לא הייתי צריכה….
מחפשת אחר העץ הנכון בגינתי על מנת לצלם את יופיו של הספר.
כיצד אדע מהו העץ הנכון?
העץ שמבקרת אותו ציפור מידי בוקר.
העץ ששורשיו עמוקים ואמרותיו אינן נראות בעין רגילה.
העת שגזעו איתן וענפיו כרותים.
כל פעם שמקשיב לסיפורו ענפיו מצמיחים ידיים,מחפשים אחר המקום שאליו נסחפו ענפי השמש.
העץ שהוא בבואת הגנאולוגיה של גורלה של דליה,של גורלות כולנו בני האדם.
ולא,לא את כל אהבתי ידעתי לספר כאן.זו רק כנף דרישת שלום.
היא שרה את כל הפלאיות שהבאת לליבי הקטן.
טללית אסנה
ברומאן החדש אליה כהן מתארת סיפור אהבה בין דליה, סופרת משוררת ליואל, פרופ' להיסטוריה מאוד מוערך שפרסם זה עתה את ספרו השלישי. זוהי מערכת יחסים הנפרסת על עשרות שנים.
אליה כהן הטיבה לתאר את מהות היחסים ביניהם: "והיא ידעה בוודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו.מלפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שאף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. דמו בנפשכם שיש כאן ילד ילדה ציפור" ( עמ' 65).
לדליה, גיבורת הרומאן אובססיה ליואל. מערכת היחסים ביניהם החלה עוד מגיל הגן בשעה שדליה החליטה לקחת על יואל חסות ולהצמד אליו. למרות שנפרדו בעל כורחם, אחרי שנים שבו ונפרדו. דליה מתארת אהבה טוטאלית, גורלית המלווה באירוטיקה ויצרים עזים משוחררת מעכבות ומכבלים בלתי נשלטת מחד, אך בד בבד היא מרסקת, ממוטטת הבונה ומחריבה את דליה כל פעם מחדש.
היא אוהבת אותו עד כלות ומרגישה שהם שני חצאים מאותו שלם. והוא שקט ומאופק בדרכו, לא מרבה להביע את רגשותיו. כדליה מצהירה אינספור פעמים שהיא אוהבת אותו. הוא עונה "לא יודע". היא סונטת בו ומשיבה "אהבה לא צריך לדעת, אהבה צריך להרגיש" ( עמ' 47).
החלומות שזורים כחוט השני ברומאן וגם מקומם של הציפורים אינו נפקד.
הרומאן ייחודי ונקרא בנשימה אחת, מעבר לשפה הפיוטית העשירה הבנויה לתלפיות של אליה כהן בסופי הפרקים מופיעים קטעי שירה. המהווים מעין פרגמנטים מהם שאובה כותרת הפרק.
לקרואאאא
בט"ו באב החל מחר ובכל ימות השנה.
איריס אליה כהן
_______________________________________________________________________
איריס יקרה,
מהרגע שבו הגיע אלי ספרך "גבר אישה ציפור" לא יכולתי להניחו, יצאתי לחופשה מכל תפקידי.
הספר הסעיר את כל חושי, הטריד את שלוותי, קנאתי בדליה על האהבה שאוחזת בה ונוטשת אותה וחוזר חלילה.
רציתי להיות נאהבת ללא תנאי כמו יואל, וקנאתי ביכולת שלו (ובכך שאפשרה לו), לצאת מהאהבה ולחזור אליה.
הספר הצית בי גם לא מעט שאלות בעיקר סביב מה קורה כשאחד אוהב יותר…
כתיבתך משובחת, עיניי שתו בשקיקה את השורות שצופפת במלאכת מחשבת, הפתיחות של הפרקים, השירים בסופם – חגיגה לאוהבי השירה והאהבה.
תיאוריך המיוחדים כל כך של הטבע המתחלף, של הצוצלות שמקננות, גם אצלנו, ומחול הזרזירים במיוחד, גרמו לליבי להתרחב.
בכל כך הרבה מקומות – ראיתי את עצמי.
נגעת בי בסיפור הזה, הרבה מעבר למה שחשבתי שיקרה.
וסופו של הספר – שתי המילים בסופו – מעשה קוסמות.
(הראשון! מקוראת בדיגיטלי! באישורה כמובן.)
סיפור אהבה שאינו תלוש מן הדמיון. שני אנשים שהגורל הפגיש בינהם ומאותו רגע הם שזורים זה בזו. גבר, אישה וציפור. הציפור שנדמה כי היא, היא הסיפור עצמו: סיפור הנודד מתקופה לתקופה וממקום למקום. פורש כנפיים, ממריא ונוחת. או שמא הציפור היא הגורל?
מהו הדבר הזה שאותו מנסה איריס לזהות? אותו הסמוי מן העין הקושר בין שני אנשים אפילו ממרחק של זמן ומקום? שום פרידה לא תצלח. כמו הציפור הם ישובו שוב ושוב אל ארצות החום.
זה אינו רק ספר על אהבה ועל תשוקה בין שני אנשים. זהו ספר עז מבע ששואל שאלות : האם חיינו הם גזירת גורל והכל צפוי ? עד כמה הרשות נתונה ?
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי שם. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור.
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה ציפור" (עמוד 65)
שלום איריס,
אני בחור בן 20,
נמצא כרגע ב(***)
קראתי את 'גבר אישה ציפור' לאט לאט,
משתדל כל לילה פרק אחד, לא לסיים מהר מדי ולהתעמק בכל פרק בנפרד.
אני מרגיש שזה העשיר את העולם הרגשי שלי, וחשף אותי לעולם נשי עמוק ורחב שהיה לי מרתק וחשוב לצלול לתוכו.
המון תודה
בהערכה רבה
(***)
טוב, כזה עוד לא היה לי, בחיי. כותבת לי קוראת: "איריס יקרה. כמו יואל ודליה שלך, גם אנחנו, גדי שלי ואני, מכיתה א' יחד. כשהוא חזר מהיום הראשון בכיתה א׳, הוא אמר לאמא שלו, "יש ילדה אחת בכיתה עם צמות, קוראים לה טובי, ואני אתחתן איתה." מאז אנחנו יחד. נשואים כבר 36 שנה. מתפעמת מספרך, טובי. " וצירפה את התמונה הזאת.
לכל הספקנים. יש אהבות גדולות מהחיים!
#גבראישהציפור
