בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / הרבה מילים על מילה אחת: איפוק
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

הרבה מילים על מילה אחת: איפוק

 

1. בזמן האחרון אני מבינה שאני חייבת לתרגל איפוק. אני גרועה בזה. לא יודעת להתאפק. לטוב ולרע. חייבת לרוץ ולספר לחבר'ה מהר על הכל. הצלחות וכישלונות. זה סונר זה בטר, כמו שאומרים החבר'ה בארה"ב. אתמול, למשל, כתבתי סיפור ילדים. הגעתי למילה האחרונה, קראתי פעם אחת, הייתי מרוצה מעצמי בטירוף, ומיד פתחתי מייל לשלוח את הסיפור ליותם (שווימר. העורך הגאון) כדי שיתפעל ממני גם. אבל אז ניתק לי האינטרנט. פתח סוגריים: האינטרנט כל הזמן מתנתק לי, כמו רוב הגברים. המעצבנים. כבר הרבה זמן שאני מסתובבת עם האבחנה הזאת, שמאחורי האינטרנט הגלאקטי הזה עומד גבר קטן עם ז**ן מעצבן. כלומר, ההיפך. לא רק בגלל הנטייה להתנתק, אלא בגלל שכל הזמן יש לו צורך להסגביר לי מה התכוונתי לכתוב ולתקן אותי, אני מחפשת את המילה "ראינוהו", והוא כותב לי: "האם התכוונת למילה ריאיון" אני מגגלת: "מכתוב-הספר" והוא – "האם התכוונת למכתוב-הסרט?" לא! לא התכוונתי למכתוב הסרט. התכוונתי לספר שלי! הוא הקדים את הסרט הדפוק והלא מצחיק הזה בחמש שנים! ויש עוד מלא דוגמאות. הוא גם תמיד בטוח שאני לא החלטית. "האם את בטוחה שאת רוצה לצאת מהמסמך הזה?" לא, באמת. תן לי להרהר בזה קצת באמת יש לי את כל הזמן שבעולם.
טוב, סגור סוגריים.
בקיצור, עפתי על עצמי ורציתי לשלוח את הסיפור ליותם, והאינטרנט בדיוק התנתק וככה נאלצתי לחכות קצת. חזרתי לסיפור, קראתי אותו שוב. וגוד. הוא היה גרוע.
אז אני אומרת לעצמי. איריס. תגידי לאינטרנט תודה. חסך לך פאדיחה. ובכלל, תתאפקי קצת.

2. פעם היה לי גבר שהיה מלך המתאפקים. משהו בלתי נסבל ברמות. על כל שש חתיכות עוגה שאכלתי, הוא היה נוטל את דגימת הדובדבן מלמעלה. על כל עשרים הודעות שהייתי שולחת לו, הוא היה מחזיר לי משפט אחד. בדרך כלל בן שתי מילים: "בסדר גמור". בחור תמציתי. לפעמים היה מסתפק רק ב"בסדר". במקרים הכי גרועים הוא היה ממיר את המשפט הסופר מורכב הזה ל"אוקיי". יה אלוהים איך שנאתי את ה"אוקיי" הזה. המין איתו, לעומת זאת, היה פצצה. (אולי בגלל שנפגשנו רק בסופי שבוע.) פעם שאלתי אותו, "איך אתה מחזיק את עצמך ככה?" והוא הזכיר לי את הסיפור ב"זורבה היווני", אין לי כוח לספר הכל, זה ארוך, אבל העיקרון היה, כל הממעט, הרי זה משובח.
כשאני חושבת על זה, הוא בעצם הראשון שלימד אותי שירה.

3. כשהייתי ילדה, היה מצבי הרבה יותר גרוע. ממש לא הייתי מסוגלת להתאפק. אני זוכרת פורים אחד, שכיליתי את כל הקפצונים לילה לפני, והגעתי לבית ספר עם רובה ריק, למרבה הבאסה. ובכלל, לפני כל פורים תמיד הייתי מגלה לכל העולם ובנות הכיתה שלו למה אני מתחפשת וככה אף אחד לא התפעל מהתחפושות שלי. (האמת היא שאלה היו תחפושות די דפוקות. אולי זאת הסיבה.) מצות הייתי אוכלת שבועיים לפני, וכשכבר הגיע פסח הייתה לי עצירות נוראית. כנ"ל עם סופגניות בחנוכה. אבל אחד האירועים הכי מפחידים קרה בכיתה ב'. רציתי צ'יפס. אמא שלי אמרה לי, חכי כמה דקות, אסיים להכין את מה שהיא לא הכינה באותו יום, ואכין לך. אבל כמובן שלא התאפקתי. לקחתי תפוח אדמה. את הקולפן עברתי בשלום. אבל לצורך החיתוך השתמשתי במין פומפייה כזאת שהייתה אז, לחיתוך צ'יפס. בקיצור. גרדתי לעצמי חתיכה מכף היד. כן, אווצ'. שלולית דם וכאבי רצח.
מה שכן, אני לא זוכרת אם אכלתי בסוף צ'יפס או לא.

4. בזמן האחרון, כנראה בשל גילי המופלג, בכל פעם שאני פורצת בצחוק, וזה קורה לא מעט לאחרונה (בעיקר בגלל מיה אחותי. היא מצחיקה אותי נורא). בורח לי. כלומר, מסתבר שגם הפיפי שלי לא מתאפק.

5. עכשיו בוא נראה אותי מתאפקת לא לפרסם את הפוסט המיותר הזה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן