בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / גבר אישה ציפור תגובות
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

גבר אישה ציפור תגובות

 אושרה שייב לרר:

זה ספר על פרידות. על פרידה אחת מתמשכת וארוכה מאח, מאבא, מאהוב, שהם כל אחד לעצמו ואולי הם כולם אחד.

הספר נפתח בשיר של איריס אליה כהן, ובכל ירח: "וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,/ וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים/ וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,/ וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה/ לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי/ וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם/ וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר/ מוּלִי/ וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ// וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי/ גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה."

 

את קוראת ובמקביל מתפזמנת לה בראש לאה גולדברג ואת מתחילה לפזם: איך אזכרנו אלמוני סתמי, וחמסין של ניסן נוחת עליך ומנחית אותך לחפש אוויר ולא מרפה.

חמסין של ניסן / לאה גולדברג (כל השירים, כרך ב', ספריית פועלים): אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה/ וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע/ וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים/ צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.// וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,/ וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,/ וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,/ וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.// אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,/ אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,/ אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה / כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?// כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט/ וְלדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,/ וְלדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,/וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.

לחפש אוויר. כך קראתי את הספר הזה. חמסין של אפריל בכל דפיו, עלעולי אבק העמק, כפור לילותיו, בין חושך לאור בין אפלה לסנוורין מצמצם אישונים ורוצה להסית וילונות, להרגיע, למתן. והוילונות- אף פעם לא מתאימים, והנורות- תמיד נשרפות, או מעוקלות, או מוחלפות.

לחפש אוויר בין השורות הקצרות, מקצב הסטקטו האכזרי, חפוז, חסר נשימה, קטוע. מחובר לתוך עמקי האדמה ומבקש לעוף עם שלל הציפורים המעטרות אותו, אך נכנע לצוצלות, שאף פעם לא עפות רחוק מדי וקריאותיהן מלאות געגועים ומעירות את כל מי שגנב להן את הבתים וסגר להן חלונות.

סיפור של ארץ, אדמה, והרוח רק פורעת, והשמיים רק מכים ברקים ומוות. מתעתע בין חלום לבין פנטזיה ואת בכלל לא בטוחה אם היה או לא היה.

את מתחילה לפקפק ולהגיד לעצמך: דליה סתם מפנטזת, יואל לא קיים, זה סתם חלום, אין דבר כזה, ומוצאת בטקסט הוכחות לחוסר קיומו: הנה דליה היא סופרת והסיפור מורכב מחלומות ובכלל יואל הזה לא שותף לסיפור, מן דמות תקועה שכזו ורק היא נוכחת ומתפתחת. ואז את נזכרת שזה סיפור, ובכל מקרה הוא לא קיים. את נכנסת ללופ של פרדוקס שמכריח אותך להיתקע בתוך הדיסוננס: אם לא קיים בסיפור ולא קיים בעלילה, אבל מראש הוא לא קיים בכלל, את פאקינג קוראת עכשיו ספר, הוא לא קיים. ככה את תקועה בלופ 24 שעות שבהן העלילה מתרחשת.

והשמות: דליה, דליה ב' ועוד דליה, ויואל וענת… מן שמות של כולם וכולן כאלה- את רוצה לתת בהם מדרש, אך הם לא עושים לך כלום ואת חושבת שזה סיפור של כולם וכולן. ופתאום באים מן גדולטטר ושטילמן כאלה- ומנחיתים עליך שבעים טונות של קיימות של אקזיסטנט, ושוב את בלופ שאין לך מוצא ממנו ונתקעים גם לך געגועים בגרון וגם עליך נוחת אוויר תמוז ואב, שלא זז ולא נותן לזוז, עד ארבע אחר הצהריים כשמגיעה השרקייה המחניקה והמאובקת ואת מתגעגעת ללפיתת החנק הזו ולשיפשוף העיניים.

הם באים אליה זוגות זוגות אל התיבה בטרם הבוץ ייכלה את כולם: התאומים, הצוצלות, ההורים ומי שמחליף אותם. אח"כ הם מתפרקים ונשארות רק הצוצלות היירויות.

פעם, באחת מהנסיעות הארוכות, כשלכל אחת ההגה שלה ובינינו מחבר הבלוטוס, אמרתי לאיריס שהיא כותבת סיפורת בשירה. לשון עתירת דימויים, נטועה עמוק בתוך פלאי הטבע, מפלחת את הטבע האנושי ובה בעת מגישה חשבון נוקב לחברה. חשבון שאנחנו משלמים עליו יום יום שעה שעה, כי אנחנו לא רוצים לראות אותו.

כשהיא התחילה לפרסם חלקים מספרה החדש "גבר אישה ציפור" וראיתי כי עברה בספר לשירה ממש, חשבתי כי הנה הגבולות בין הפואטיקה לבין הפרוזה ייטשטשו לגמרי ואנו כקוראים ננוע בתוך הטקסט מז'אנר לז'אנר.

אבל לאיריס יש שפה משלה.

היא יוצרת לכאורה הפרדה ברורה בין החלק השירי לחלק הסיפורי. החלק השירי מופיע בסוף. במנותק. כאילו נזקקה לגבול ממשי כדי להפריד. גם החברה הישראלית, שהייתה נוכחת בספרים הקודמים כמעט ולא נוכחת פה. יש לנו נטו זוג, נטו סיפור אהבה, או רק סיפור תשוקה אירוטית מכאיבה, ובתוכם מתערבבים להם מי שהם עצמם ומי שעשה אותם עצמם.

תודה לך איריס על עוד ספר נפלא.

רוצו לקרוא.

צילום: חנה וואזנה גרינוולדחנה וואזנה

טלי :

איריס יקרה,
להגיד שנהניתי, או שאהבתי את הספר זה לא תופס אפילו את קצה קצהו של הדבר. מדובר בספר שלא הצלחתי להניח מידיי. קראתי אותו במהלך חופשה בחו"ל ואילצתי עצמי לעצור מדי פעם, על מנת להשאיר לי קצת מהטוב הזה עבור הטיסה חזרה. באמצע הטיסה, הצטערתי כל כך שנגמר, אבל אז נותרו לי כמה שעות לעלעל ולעיין ולסמן לי קטעים שאהבתי במיוחד. וככה זה נראה…
כשאת משוררת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת פרוזה יפהפייה (או שמא סופרת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת שירה יפהפייה) ההנאה מובטחת. הכתיבה פיוטית ושוטפת באופן מרהיב ממש, מלאת תיאורים דימויים ומטאפורות שחייבו אותי לא פעם לעצור לרגע, להרהר בהם, ולהמשיך את הקריאה, לרוב עם תובנה חדשה. הקטעים המנוקדים בסופו של כל פרק, ספק שירה ספק פרוזה, מרהיבים ביופיים. רבים מהם עצרו נשימתי, ולא באופן מטאפורי. מעבר לכל אלה עבורי, עמדו הדמויות שיצרת. במחשבה וברגישות אין קץ בראת דמויות כל כך חיות ועגולות, שיצאו מתוך דפי הספר, נגעו והאירו לי לא מעט אנשים בחיי…
התחלתי את הספר כשאני מתנגדת לאהבה המורכבת הזאת וסיימתי אותו כמהה בכל ליבי לקיומה.
התחלתי אותו כשאני חושבת שאני יודעת איך צריכה אהבה להיראות וסיימתי אותו מודה שאינני יודעת דבר…
בכיתי, צחקתי (המון!), התרגשתי, חרדתי, התעצבנתי, נעלבתי, הזדהיתי, ציפיתי ובעיקר נפעמתי – מעושר הכתיבה, ממורכבות ההבנה מהחכמה ומהיופי. כמה יופי.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

מורן לוין

איריסי יקרה מאוד,
אני רוצה לכתוב לך כבר כמה שבועות ולא יצא.
כשסיימתי לקרוא את דליה ויואל ושלל הציפורים, התקשיתי להחזיר את הספר למדף הספריה.
עשרות פינות עמודים שקופלו פנימה, מסמנות לי לחזור. כל קיפול מסיבה אחרת שבלב.
רק לב מופלא כשלך יכול לכתוב אהבה כזו, שלפעמים מלטפת את הלב ולפעמים חורצת בו חריצי כאב, אבל כל הזמן נוגעת.
לבסוף נפרדנו יפה ומצד המיטה עבר הספר למדף הספריה. בלי לשים לב, הצבתי אותו ליד 'מאה שנים לחכות' והיום העפתי מבט ועברה בי מחשבה על כמה מתאימים הם.
נורי וכנרת, האש והמים, ודליה ויואל, האויר והאדמה. אהבות גדולות ונדירות, נשענות זו על זו.
אז נזכרתי לכתוב ושוב להתרגש ובעיקר לומר תודה. איך אסביר בדיוק… כשיש עוד כאלו שיודעים, מאמינים ומרגישים אהבה בעוצמה כזו, אני יודעת שיש פחות בדידות בעולם. או לפחות בליבי שלי.
שולחת אהבה גדולה 

הודעה ממורן לוין, שאני בטוחה שתשמעו עליה באיזה שלב. כותבת נפלא!!! Moran Levin

אין טקסט חלופי אוטומטי זמין.
 נטלי הירש:

ובסופו של הספר שכל כך השתדלתי ללגום בלגימות קטנטנות על מנת שלא יסתיים לי בטרם עת (ומתי זה בכלל בטרם עת? הלוואי ולא היה נגמר לעולם), עלו בי הדמעות, דמעות של עצב ושמחה מהולות להן יחד, כי הסוף היה טוב וגם קצת לא כל כך…

זה סיפור על גבר אישה וציפור. ובכלל קראתי בו את נפשה של הסופרת, אהובתי, איריס אליה כהן שזורה אל בין השורות, אלה שכתבה ואלה שלא. החלומות שסיפרה עליהם כשכתבה את הספר שזורים בו ורוחו של אביה המת מרחפת בין המילים.

צער הפרידות שהתחוללו בספר שוב ושוב ושמחתן של הפגישות המחודשות פשוט מרגשות ומופיעות בכל שורה שקראתי.
שלא נדבר על יופיין של המילים, וקצבן המהפנט.

לא התכוונתי לסיים אותו כלל היום והוא נגמר לי כך בחטף, כמו ממתק חבוי שאוכלים במחשכים שמא מישהו יתפוס אותנו בקלקלתנו, או רחמנא לצלן ירצה להתחלק. אך פשוט לא הצלחתי להפסיק לקרוא.

כמו תכשיט נדיר, מילה רודפת מילה ושורה מושכת את אחותה אחריה וכך נערמים להם פרקים מפעימים נוספים אחד על השני ולא מרגישים שקוראים בשקיקה עוד ועוד.

וכך הוא הסתיים לי הספר המדהים הזה, וכבר בא לי להפוך אותו ולקרוא אותו שוב מחדש, בעיניים אחרות, כי לא רציתי שיגמר, עד כדי כך היה מדהים ביופיו.

איריסי, זה הכי אהוב עלי עד כה מכל ספרייך (כן, אני יודעת שאומרת את זה על כל אחד שיוצא, אבל מה אכפת לנו? מתאהבת בכל אחד ברגע שקוראת אותו), והמילים אווו המילים המדהימות, כמה נעימות הן לקוראן, פשוט התאהבתי בהן ובך בכל דף מחדש.

תודה לך על המילים, על יופיין ועל הכשרון הכה מדהים שלך לשזור אותן אחת אחר השנייה בכזאת אמנות מפעימת נפש ומרטיטת לב. תודה עליך ותודה על גבר אשה ציפור.

#גבראשהציפור
#איריסאליהכהן
#רוצולקנות

באמת רוצו לקנות.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏טקסט‏‏
Keren Emanuel Gal כותבת

אם יש משהו שעוד לא נאמר עליו…
ערכתי סטטוס קרוב ללבי, המתבסס על מחלק מהמשפטים אותם מרקרתי במהלך הקריאה, והם היו רבים.

כוכבים, כמו אנשים, דולקים אחר פיסת שמים.
אנשים, כמו כוכבים, נופלים כשנגמר להם האור.
ואז יכול להיות שיאמרו משפטי עמי ותמי – אין לדעת מנין באו ולאן פניהם מועדות…
החיים מורכבים מקשת שלמה של רגשות, שלפעמים גם כשיש אהבה, רגש אחר משתלט..
וכמו שכבר נאמר בנסיך הקטן: אין אנו מכירים אלא את הדברים שהורגלנו בהם.
תקראו!!!

תודה עמוקה!

אין טקסט חלופי אוטומטי זמין.

זה לא סוד שספר בן ארבעה חודשים נחשב לחטיאר. אזרח ותיק. עושים לו והדרת פני ספר באוטובוס (קמים ונותנים לו לשבת) מקצצים לו שעות הוראה ומראים לו את הדרך לפנסיה. לכן כל כך שמחתי לפגוש את הבייבי שלי במדף הצעירים והמקובלים ממש מול הכניסה. התאפקתי מלרוץ אליו בשמחה ורק תיעדתי את הרגע.

תודה שאין לה שיעור, לכם, חברים, קוראים, כותבים, סוקרים. (המודעה מנוסחת בלשון זכר אך פונה לשני המינים)
תודה תודה תודה תודה.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏מחייך‏‏

תודו שזה הורס. (שימו לב שכבר בגיל שנה ידעתי שעדיף שאצטלם בפרופיל, ודאגתי להסיט את השיער מאחורי האוזן)

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏‏ילד‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏
תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏איריס אליה כהן‏‏, ‏‏פעילויות בחוץ‏‏‏

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן