שחרחורת סופרת ומשוררת
זה ספר על פרידות. על פרידה אחת מתמשכת וארוכה מאח, מאבא, מאהוב, שהם כל אחד לעצמו ואולי הם כולם אחד.
הספר נפתח בשיר של איריס אליה כהן, ובכל ירח: "וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,/ וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים/ וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,/ וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה/ לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי/ וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם/ וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר/ מוּלִי/ וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ// וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי/ גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה."
את קוראת ובמקביל מתפזמנת לה בראש לאה גולדברג ואת מתחילה לפזם: איך אזכרנו אלמוני סתמי, וחמסין של ניסן נוחת עליך ומנחית אותך לחפש אוויר ולא מרפה.
חמסין של ניסן / לאה גולדברג (כל השירים, כרך ב', ספריית פועלים): אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה/ וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע/ וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים/ צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע.// וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין ,/ וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם,/ וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז,/ וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת.// אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי ,/ אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי,/ אֵיךְ אַאֲמִין שֶׁיּוֹם אֶחָד הָיָה / כֹּל נִיד וְרַיחַ עֶצֶם מֵעַצְמִי?// כִּי כֹּל אִילָן הָיָה מִפְרָשׂ רוֹטֵט/ וְלדְמָמָה עֵינַיִם שֶׁל יַלְדָּה,/ וְלדְמָעוֹת נִיחוֹחַ הַלִּבְלוּב,/וְשֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם אַהֲבָתִי.
לחפש אוויר. כך קראתי את הספר הזה. חמסין של אפריל בכל דפיו, עלעולי אבק העמק, כפור לילותיו, בין חושך לאור בין אפלה לסנוורין מצמצם אישונים ורוצה להסית וילונות, להרגיע, למתן. והוילונות- אף פעם לא מתאימים, והנורות- תמיד נשרפות, או מעוקלות, או מוחלפות.
לחפש אוויר בין השורות הקצרות, מקצב הסטקטו האכזרי, חפוז, חסר נשימה, קטוע. מחובר לתוך עמקי האדמה ומבקש לעוף עם שלל הציפורים המעטרות אותו, אך נכנע לצוצלות, שאף פעם לא עפות רחוק מדי וקריאותיהן מלאות געגועים ומעירות את כל מי שגנב להן את הבתים וסגר להן חלונות.
סיפור של ארץ, אדמה, והרוח רק פורעת, והשמיים רק מכים ברקים ומוות. מתעתע בין חלום לבין פנטזיה ואת בכלל לא בטוחה אם היה או לא היה.
את מתחילה לפקפק ולהגיד לעצמך: דליה סתם מפנטזת, יואל לא קיים, זה סתם חלום, אין דבר כזה, ומוצאת בטקסט הוכחות לחוסר קיומו: הנה דליה היא סופרת והסיפור מורכב מחלומות ובכלל יואל הזה לא שותף לסיפור, מן דמות תקועה שכזו ורק היא נוכחת ומתפתחת. ואז את נזכרת שזה סיפור, ובכל מקרה הוא לא קיים. את נכנסת ללופ של פרדוקס שמכריח אותך להיתקע בתוך הדיסוננס: אם לא קיים בסיפור ולא קיים בעלילה, אבל מראש הוא לא קיים בכלל, את פאקינג קוראת עכשיו ספר, הוא לא קיים. ככה את תקועה בלופ 24 שעות שבהן העלילה מתרחשת.
והשמות: דליה, דליה ב' ועוד דליה, ויואל וענת… מן שמות של כולם וכולן כאלה- את רוצה לתת בהם מדרש, אך הם לא עושים לך כלום ואת חושבת שזה סיפור של כולם וכולן. ופתאום באים מן גדולטטר ושטילמן כאלה- ומנחיתים עליך שבעים טונות של קיימות של אקזיסטנט, ושוב את בלופ שאין לך מוצא ממנו ונתקעים גם לך געגועים בגרון וגם עליך נוחת אוויר תמוז ואב, שלא זז ולא נותן לזוז, עד ארבע אחר הצהריים כשמגיעה השרקייה המחניקה והמאובקת ואת מתגעגעת ללפיתת החנק הזו ולשיפשוף העיניים.
הם באים אליה זוגות זוגות אל התיבה בטרם הבוץ ייכלה את כולם: התאומים, הצוצלות, ההורים ומי שמחליף אותם. אח"כ הם מתפרקים ונשארות רק הצוצלות היירויות.
פעם, באחת מהנסיעות הארוכות, כשלכל אחת ההגה שלה ובינינו מחבר הבלוטוס, אמרתי לאיריס שהיא כותבת סיפורת בשירה. לשון עתירת דימויים, נטועה עמוק בתוך פלאי הטבע, מפלחת את הטבע האנושי ובה בעת מגישה חשבון נוקב לחברה. חשבון שאנחנו משלמים עליו יום יום שעה שעה, כי אנחנו לא רוצים לראות אותו.
כשהיא התחילה לפרסם חלקים מספרה החדש "גבר אישה ציפור" וראיתי כי עברה בספר לשירה ממש, חשבתי כי הנה הגבולות בין הפואטיקה לבין הפרוזה ייטשטשו לגמרי ואנו כקוראים ננוע בתוך הטקסט מז'אנר לז'אנר.
אבל לאיריס יש שפה משלה.
היא יוצרת לכאורה הפרדה ברורה בין החלק השירי לחלק הסיפורי. החלק השירי מופיע בסוף. במנותק. כאילו נזקקה לגבול ממשי כדי להפריד. גם החברה הישראלית, שהייתה נוכחת בספרים הקודמים כמעט ולא נוכחת פה. יש לנו נטו זוג, נטו סיפור אהבה, או רק סיפור תשוקה אירוטית מכאיבה, ובתוכם מתערבבים להם מי שהם עצמם ומי שעשה אותם עצמם.
תודה לך איריס על עוד ספר נפלא.
רוצו לקרוא.
צילום: חנה וואזנה גרינוולד
__________________________________________________________
לי-את הלר (הקליקו לקריאה מלאה): אם חשקה נפשכם באחד שסחוף אתכם באהבה, הרי שב‘גֶּבֶר אִישָּׁה צִיפּוֹר’ של איריס אליה-כהן טמונה אהבה גדולה. וכֶּשֶׁף.
____________________________________________________________________________
טלי :
איריס יקרה,
להגיד שנהניתי, או שאהבתי את הספר זה לא תופס אפילו את קצה קצהו של הדבר. מדובר בספר שלא הצלחתי להניח מידיי. קראתי אותו במהלך חופשה בחו"ל ואילצתי עצמי לעצור מדי פעם, על מנת להשאיר לי קצת מהטוב הזה עבור הטיסה חזרה. באמצע הטיסה, הצטערתי כל כך שנגמר, אבל אז נותרו לי כמה שעות לעלעל ולעיין ולסמן לי קטעים שאהבתי במיוחד. וככה זה נראה…
כשאת משוררת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת פרוזה יפהפייה (או שמא סופרת מרגשת ומוכשרת שגם כותבת שירה יפהפייה) ההנאה מובטחת. הכתיבה פיוטית ושוטפת באופן מרהיב ממש, מלאת תיאורים דימויים ומטאפורות שחייבו אותי לא פעם לעצור לרגע, להרהר בהם, ולהמשיך את הקריאה, לרוב עם תובנה חדשה. הקטעים המנוקדים בסופו של כל פרק, ספק שירה ספק פרוזה, מרהיבים ביופיים. רבים מהם עצרו נשימתי, ולא באופן מטאפורי. מעבר לכל אלה עבורי, עמדו הדמויות שיצרת. במחשבה וברגישות אין קץ בראת דמויות כל כך חיות ועגולות, שיצאו מתוך דפי הספר, נגעו והאירו לי לא מעט אנשים בחיי…
התחלתי את הספר כשאני מתנגדת לאהבה המורכבת הזאת וסיימתי אותו כמהה בכל ליבי לקיומה.
התחלתי אותו כשאני חושבת שאני יודעת איך צריכה אהבה להיראות וסיימתי אותו מודה שאינני יודעת דבר…
בכיתי, צחקתי (המון!), התרגשתי, חרדתי, התעצבנתי, נעלבתי, הזדהיתי, ציפיתי ובעיקר נפעמתי – מעושר הכתיבה, ממורכבות ההבנה מהחכמה ומהיופי. כמה יופי.
_________________________________________________________________________________-
מורן לוין
איריסי יקרה מאוד,
אני רוצה לכתוב לך כבר כמה שבועות ולא יצא.
כשסיימתי לקרוא את דליה ויואל ושלל הציפורים, התקשיתי להחזיר את הספר למדף הספריה.
עשרות פינות עמודים שקופלו פנימה, מסמנות לי לחזור. כל קיפול מסיבה אחרת שבלב.
רק לב מופלא כשלך יכול לכתוב אהבה כזו, שלפעמים מלטפת את הלב ולפעמים חורצת בו חריצי כאב, אבל כל הזמן נוגעת.
לבסוף נפרדנו יפה ומצד המיטה עבר הספר למדף הספריה. בלי לשים לב, הצבתי אותו ליד 'מאה שנים לחכות' והיום העפתי מבט ועברה בי מחשבה על כמה מתאימים הם.
נורי וכנרת, האש והמים, ודליה ויואל, האויר והאדמה. אהבות גדולות ונדירות, נשענות זו על זו.
אז נזכרתי לכתוב ושוב להתרגש ובעיקר לומר תודה. איך אסביר בדיוק… כשיש עוד כאלו שיודעים, מאמינים ומרגישים אהבה בעוצמה כזו, אני יודעת שיש פחות בדידות בעולם. או לפחות בליבי שלי.
שולחת אהבה גדולה 
❤
הודעה ממורן לוין, שאני בטוחה שתשמעו עליה באיזה שלב. כותבת נפלא!!! Moran Levin
ובסופו של הספר שכל כך השתדלתי ללגום בלגימות קטנטנות על מנת שלא יסתיים לי בטרם עת (ומתי זה בכלל בטרם עת? הלוואי ולא היה נגמר לעולם), עלו בי הדמעות, דמעות של עצב ושמחה מהולות להן יחד, כי הסוף היה טוב וגם קצת לא כל כך…
זה סיפור על גבר אישה וציפור. ובכלל קראתי בו את נפשה של הסופרת, אהובתי, איריס אליה כהן שזורה אל בין השורות, אלה שכתבה ואלה שלא. החלומות שסיפרה עליהם כשכתבה את הספר שזורים בו ורוחו של אביה המת מרחפת בין המילים.
צער הפרידות שהתחוללו בספר שוב ושוב ושמחתן של הפגישות המחודשות פשוט מרגשות ומופיעות בכל שורה שקראתי.
שלא נדבר על יופיין של המילים, וקצבן המהפנט.
לא התכוונתי לסיים אותו כלל היום והוא נגמר לי כך בחטף, כמו ממתק חבוי שאוכלים במחשכים שמא מישהו יתפוס אותנו בקלקלתנו, או רחמנא לצלן ירצה להתחלק. אך פשוט לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
כמו תכשיט נדיר, מילה רודפת מילה ושורה מושכת את אחותה אחריה וכך נערמים להם פרקים מפעימים נוספים אחד על השני ולא מרגישים שקוראים בשקיקה עוד ועוד.
וכך הוא הסתיים לי הספר המדהים הזה, וכבר בא לי להפוך אותו ולקרוא אותו שוב מחדש, בעיניים אחרות, כי לא רציתי שיגמר, עד כדי כך היה מדהים ביופיו.
איריסי, זה הכי אהוב עלי עד כה מכל ספרייך (כן, אני יודעת שאומרת את זה על כל אחד שיוצא, אבל מה אכפת לנו? מתאהבת בכל אחד ברגע שקוראת אותו), והמילים אווו המילים המדהימות, כמה נעימות הן לקוראן, פשוט התאהבתי בהן ובך בכל דף מחדש.
תודה לך על המילים, על יופיין ועל הכשרון הכה מדהים שלך לשזור אותן אחת אחר השנייה בכזאת אמנות מפעימת נפש ומרטיטת לב. תודה עליך ותודה על גבר אשה ציפור.
#גבראשהציפור
#איריסאליהכהן
#רוצולקנות
באמת רוצו לקנות.
_________________________________________________________________________________________-
Keren Emanuel Gal כותבת
אם יש משהו שעוד לא נאמר עליו…
ערכתי סטטוס קרוב ללבי, המתבסס על מחלק מהמשפטים אותם מרקרתי במהלך הקריאה, והם היו רבים.
כוכבים, כמו אנשים, דולקים אחר פיסת שמים.
אנשים, כמו כוכבים, נופלים כשנגמר להם האור.
ואז יכול להיות שיאמרו משפטי עמי ותמי – אין לדעת מנין באו ולאן פניהם מועדות…
החיים מורכבים מקשת שלמה של רגשות, שלפעמים גם כשיש אהבה, רגש אחר משתלט..
וכמו שכבר נאמר בנסיך הקטן: אין אנו מכירים אלא את הדברים שהורגלנו בהם.
תקראו!!!
תודה עמוקה!
זה לא סוד שספר בן ארבעה חודשים נחשב לחטיאר. אזרח ותיק. עושים לו והדרת פני ספר באוטובוס (קמים ונותנים לו לשבת) מקצצים לו שעות הוראה ומראים לו את הדרך לפנסיה. לכן כל כך שמחתי לפגוש את הבייבי שלי במדף הצעירים והמקובלים ממש מול הכניסה. התאפקתי מלרוץ אליו בשמחה ורק תיעדתי את הרגע.
תודה שאין לה שיעור, לכם, חברים, קוראים, כותבים, סוקרים. (המודעה מנוסחת בלשון זכר אך פונה לשני המינים)
תודה תודה תודה תודה.
Adva Kimchi Chen
כּוֹכָבִים כְּמוֹ אֲנָשִׁים, דּוֹלְקִים אַחַר פִּסַּת שֵׁמִים.
אֲנָשִׁים, כְּמוֹ כּוֹכָבִים, נוֹפְלִים כְּשֶׁנִּגְמַר לָהֶם הָאוֹר
(מתוך: גבר אישה ציפור, עמ' 87)
מה לא נכתב ונאמר על האהבה הנדירה הזאת בין דליה ליואל? שהיא גדולה מהחיים עצמם; שיש בה ידיעה קדמונית נסתרת, ודאות גורלית; שהיא כוח אינסופי השאוב כפי הנראה מגלגולים קודמים; שהיא מכילה אמונה עצומה ופקוחה, לעיתים כמעט מופרכת, אבל איזו יכולת כבר יש לך להתווכח עם הגוף?
והרי ב"גבר אישה ציפור" הגוף, כמו השפה, אינו רק אמצעי; הוא הטעם, התכלית כולה, הוא המשל והנמשל, הוא שיוצקים לתוכו והיוצק בו-זמנית; הוא ההיכל והוא הקודש, הוא הכותב והנכתב. ואיך הוא נכתב? הו… כפי שרק איריס מסוגלת ויודעת – את כל אש התשוקה ותאוות הבשר היא מווסתת בדיוק רגיש, כמו שף מאומן, שנייה לפני שהוא נחרך או רגע לפני הגלישה למקומות הזולים של מעשה האהבה. וגם אם יש גלישה פה ושם, הרי שהיא במינון ובטעם טוב (ניגוב קטן ואין צורך בסיליט).
מי היא בעצם האישה? דליה היא התגלמות של נחישות, התמסרות וכנות סוחפת, יש בה דבקות כמו שרק באישה אוהבת כל כך אפשר שתימצא. והגבר? לכאורה רק יואל טיפוסי כזה. אבל אל תטעו, מאחורי החזות השקטה והאופי הקר והיבש של ההיסטוריון, יש גבר עמוק, אחר, שכנראה שווה את הסיפור כולו.
והציפור תשאלו? היא לא אחת. כמו האהבה הארוכה והעיקשת הזאת, יש לה מופעים רבים על פני עונות הזמן. פעם היא צוצלת, ופעם ירגזי, פעם היא קיכלי ופעם (בחלום) היא זרזיר. ולכל ציפור מעוף משלה, כושר הישרדות אחר. אבל תמיד ישנה ציפור.
ואיריס? אין מדובר בעוד סופרת או עוד משוררת; איריס היא תופעה. תופעה של פרח, צבע ושם שהתלכדו לתוך אחת. אם היא לא הייתה קיימת, מישהו ודאי היה צריך להמציא פטנט על שמה. אבל היה עליו להתאמץ מאוד ולהיעזר בדמיון פרוע כדי לחשוב על אישה שיש בה הכול מהכול: שיודעת לפרוט פרקטיקה להוראות מטבח ולשעון עצר, שפועלת על בסיס משמעת פנימית ודיוק ארצי; שיודעת לעוף כמו ציפור, להשתולל כמו רוח, לקפץ כאיילה ולהיטען ממאגריו של כוכב לכת אחר; מישהי היודעת לעוף על עצמה ולהצטנע מאותו מושב ממש, היודעת לעודד, לבקר ולדרוש יותר, ושלרגע לא שוכחת מניין באה ולאן עוד רוצה לנסוק.
# מלאכת הברירה לכאן היא כמעט בלתי אפשרית. אז קצת מתוך תחושת אקראי וקצת מתוך מה שבעט באותו הרגע יותר חזק. וקולאז' אחד מרגעים קסומים שהתאדו בתוך גודש-יוני אבל נותרו במעמקי זיכרון הלב.
גבר אישה ציפור/ איריס אליה כהן
הוצ' ידיעות אחרונות 2018
איריס אליה כהן המספרת את סיפור אהבתם של דליה ויואל כותבת
סיפור אהבה שאינו תלוש מן הדמיון. שני אנשים שהגורל הפגיש בינהם ומאותו רגע הם שזורים זה בזו. גבר, אישה וציפור. הציפור שנדמה כי היא, היא הסיפור עצמו: סיפור הנודד מתקופה לתקופה וממקום למקום. פורש כנפיים, ממריא ונוחת. או שמא הציפור היא הגורל?
מהו הדבר הזה שאותו מנסה איריס לזהות? אותו הסמוי מן העין הקושר בין שני אנשים אפילו ממרחק של זמן ומקום? שום פרידה לא תצלח. כמו הציפור הם ישובו שוב ושוב אל ארצות החום.
זה אינו רק ספר על אהבה ועל תשוקה בין שני אנשים. זהו ספר עז מבע ששואל שאלות : האם חיינו הם גזירת גורל והכל צפוי ? עד כמה הרשות נתונה ?
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי שם. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור.
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה ציפור" (עמוד 65)
הוצ' ידיעות אחרונות ( 315 עמ' )
מאת אתי רחמקיןברומאן החדש אליה כהן מתארת סיפור אהבה בין דליה, סופרת משוררת ליואל, פרופ' להיסטוריה מאוד מוערך שפרסם זה עתה את ספרו השלישי. זוהי מערכת יחסים הנפרסת על עשרות שנים.
אליה כהן הטיבה לתאר את מהות היחסים ביניהם: "והיא ידעה בוודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו.מלפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שאף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. דמו בנפשכם שיש כאן ילד ילדה ציפור" ( עמ' 65).
לדליה, גיבורת הרומאן אובססיה ליואל. מערכת היחסים ביניהם החלה עוד מגיל הגן בשעה שדליה החליטה לקחת על יואל חסות ולהצמד אליו. למרות שנפרדו בעל כורחם, אחרי שנים שבו ונפרדו. דליה מתארת אהבה טוטאלית, גורלית המלווה באירוטיקה ויצרים עזים משוחררת מעכבות ומכבלים בלתי נשלטת מחד, אך בד בבד היא מרסקת, ממוטטת הבונה ומחריבה את דליה כל פעם מחדש.
היא אוהבת אותו עד כלות ומרגישה שהם שני חצאים מאותו שלם. והוא שקט ומאופק בדרכו, לא מרבה להביע את רגשותיו. כדליה מצהירה אינספור פעמים שהיא אוהבת אותו. הוא עונה "לא יודע". היא סונטת בו ומשיבה "אהבה לא צריך לדעת, אהבה צריך להרגיש" ( עמ' 47).
החלומות שזורים כחוט השני ברומאן וגם מקומם של הציפורים אינו נפקד.
הרומאן ייחודי ונקרא בנשימה אחת, מעבר לשפה הפיוטית העשירה הבנויה לתלפיות של אליה כהן בסופי הפרקים מופיעים קטעי שירה. המהווים מעין פרגמנטים מהם שאובה כותרת הפרק.
לקרואאאא
בט"ו באב החל מחר ובכל ימות השנה.
"גבר אישה ציפור", ספר שהוא גם חבר, ולא סתם חבר, אלא כזה שמשאיר חותם. בדרך כלל ספרים יפים כמוהו אני טורף ביום-יומיים. יצא ששברתי את היד ולכן הקריאה נמשכה הרבה זמן, ואני מודה על כך – לא על השבירה, אלא על החבר הזה שליווה אותי בתקופה בה אני יכול להחזיק ספר רק ביד שמאל.
יואל ודליה יוצאים מתוך הספר והופכים לאנשים שאתה מרגיש שאתה מכיר מהילדות (!), וזה אחד הדברים הקשים בכתיבת ספר – לכתוב דמויות עגולות ואמינות, שגורמות לך לרצות להיות שם בשבילן, לנער אותן, לצחוק אתן, ולהתעצבן בגללן, ועם כל הקלישאה – אפילו לחבק אותן. איריס עושה את זה היטב, ולא רק בספר החדש.
ובכל זאת, לדעתי, מה שהופך את "גבר אישה ציפור" לספר הטוב ביותר של איריס, זו המוזיקה של המילים, שנוכחת לכל אורכו – משם הספר ועד העמוד האחרון. זה ספר שאפשר להלחין את כולו, אך ורק עם כלי קשת. בלי תופים. המילים הן התופים.
הצבע הסגול שבעטיפה הוא הצבע שמלווה את הסיפור – סגול על כל גווניו. לפעמים ראיתי גם שמש מוארת וסגולה. ידוע שאת איריס אני אוהב מכל הלב ושאנחנו חברי אמת לכל דבר, אבל בלי קשר, מאז "דושינקא, נשמה" היא אחת הסופרות האהובות עלי, ובכלל, הדושינקא שלי.
בתמונה: מחפש אישה וציפור. <3
איריס אליה כהן ידיעות ספרים שאוהבים
איריס משיח אמבלו:
"אֵין לְפַחֵד לוֹמַר אֶת הַמִּלָּה גּוֹרָל. יֵשׁ לִלְחֹשׁ אוֹתָהּ, לִקְרֹא לָהּ (אוֹ לִקְרֹא אוֹתָהּ בְּכוֹס קָפֶה), לְשַׁנֵּן אֶת שְׁמָהּ, לְהַחֲזִיק בָּהּ וּלְְהַרְגִיעָהּ, לְבַל תִּפֹּל אוֹ תִּתְעוֹפֵף בְּבֶהָלָה…אֵין לְפַחֵד לוֹמַר: גּוֹרָל. הִנֵּה, אֲנִי אוֹמֶרֶת. כְּשֶׁחוֹשְׁבִים עַל זֶה, גּוֹרָל אֵינוֹ אֶלָּא מִלָּה נִרְדֶּפֶת לְבוֹרֵא עוֹלָם, כְּלוֹמַר לֶאֱלֹהִים..״
(איריס אליה כהן, גבר אישה ציפור)
הקטע הזה לקוח מתוך ספרה היפה כל כך של איריס אליה כהן. שם הוא מתחבר לאהבה, אהבה שאלוהים שוכן בה (או ציפור)..אהבה שהיא match made in heaven, שכתובה בכוכבים, שלא משנה מה יקרה, היא תתרחש בסוף, אפילו אם רק לפרקים ועם הפסקות גדולות , אי אפשר לברוח ממנה או להילחם בה. יש דבר כזה? כשקוראים את הספר מסכימים שאולי , כן יש דבר כזה.
אבל את הקטע הזה אני אוהבת לאו דווקא בהקשר של אהבה.
המילה גורל – יש בה משהו מפחיד אבל גם משהו מנחם. אנחנו מותנים לחשוב שיש לנו כח להניע מהלכים, ״להכריע את גורלנו״ אבל יש משהו מרגיע ומנחם בכניעה לצו הגורל, בהכרה שלא משנה מה נעשה, התוצאה כתובה אולי בכוכבים וכדאי פשוט לקבל אותה. זה כמו להיתפס בגשם חזק ברחוב. מכירים את זה? כשהמטריה מתעופפת לכם לכל עבר ואתם מנסים לייצב אותה ? קרה לי לא אחת שברגע מסויים פשוט זרקתי אותה ונתתי לגשם להרטיב אותי , נכנעתי לטבע ..
וככה גם עם נועם, הילד המיוחד שלי, שלנצח מאתגר אותי בשאלה ״ למה אני״?. שנים נלחמתי לשנות אותו, לשנות את מה שהגורל זימן לי, עד שהבנתי שזו מלחמת דון קישוט בטחנות של רוח , עד שהגיעה ההכרה המנחמת, המרגיעה את הלב (לפרקים)- גורל, או כמו שאיריס קוראת לו, אלוהים.
אילנה שריג
גבר אישה ציפור
סיבוב שני
כאב מתוק
איריס אליה כהן
הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?
חופשה, הפסקה מהיום יום. אפשר לא לעשות הרבה דברים אבל החלק הטוב הוא לעשות כלום ולקרוא. בחדר, על שפת הים, בבית הקפה, בבריכה בכל מקום.
הקריאה היא חופשה או כמו שקראתי פעם "הקריאה מעלה אותך על ספינה של מחשבה" הפלגה על יבשה.
יצאתי להפלגה ולהפלגה הזו לקחתי את "גבר, אישה, ציפור". מי שמכיר אותי יודע שאני קורא לאט. אם נדייק אני די איטי בכל דבר… לוקח ת'זמן, מדקדק לעומקם של דברים.
לקרוא 10 עמודים ביום זה הרבה ככה יוצא לי לרב. לקרוא מעל 100 עמודים ביומיים זו נושאת מטוסים בפעולה מבחינתי.
הסופרת היא איריס אליה כהן. הגעתי אליו בעקבות Hila, שקראה וסיפרה לי עליו. מסתבר שזה הספר השישי שלה אך הראשון שלי. ככל הניראה גם לא אחרון. לא שלי בכל אופן ומקווה שגם לא שלה על אף השבוע הקשה שעברה, כך הבנתי.
ההצטרפות מקרים הבלתי מתואמת היא שגם הזוגה הביאה להפלגה שלה ספר, של אותה סופרת – גלבי.
עוד לא סיימתי את הספר ואני יודע שבקצב שאני קורא זה יהיה אחרי החופשה אך זו הפלגה מופלאה על ספינה של מחשבה וכבר מחכה להפלגה הבאה….
הרבה צירופים, הרבה אפשרויות, הפלגה ומחשבות.
ילכו ונועדו.
