שחרחורת סופרת ומשוררת
* מכתב מופלא במופלאים שקיבלתי זה עתה משרית זמיר שפיר, רק מחוייבת אזהרת ספוילרים למי שטרם קרא…
איריס יקרה/ Sarit Zamir-Shafir
שולחת לך מכתב תודה לספרך "גבר אשה צפור":
בספר עולה ובא סיפור תשוקה. תאומי תשוקה, זכר ונקבה, ששנים מנהלים זוגיות פיזית מאוד ורוחנית מאוד כאחד. זוגיות שידעה מעלות ומורדות, פגישות הרות-גורל ופרידות מכאיבות: דליה ויואל מגן הילדים ועד אמצע החיים.
הספר הוכיח לי שלושה דברים מרכזיים: שהעולם עומד על הפאלוס , ש"נשים מנגה וגברים ממאדים", כל מה שקשור בשלילת הרגש מצוי בתגובותיו המבטלות של יואל, והדבר השלישי שאישה יכולה לבטא את מיניותה מבלי להתפתל בסבך מבוכה, מבלי להצניע את תשוקתה, שמושלת בה, שמובילה אותו, שנושאת אותו באברות ציפור, שמאפשרת לה להכיל משהו ציפורי שהוא מעבר לפיזי. וכך אין כוח שמסוגל לבטל אהבה, גם אני רצתי בגשם כדי לראות אהוב, לגעת בעורו ואני יודעת מהי השתוקקות למגע.
מתי הילד שנולד מהנתינה של נתן, שהיה שם רק להגשמת הרגש האימהי שפיעם בדליה ואחר כך לא שרד המשכיות, כי ייעודו היה אך ורק נתינת הילד לדליה הוא דמות מיותרת, כי היא ממש מחוץ למערכת של יואל, אבל היא מצליחה לחייב את דליה לתשובות אמיתיות מול עצמה. השאלות התמימות על הלבדיות שלה, למרות שלצוצלת יש תאום. ומדוע היא מאפשרת לעצמה להיות לבד הן שדרבנו אותה לצאת ולפגוש את יואל בסיום הספר.
לא ניתן להתעלם מהתאום המת של דליה, דן. היא נושאת אותו כזרע מוות לכל מקום. גם ביואל יש מן ה"דן" הזה. יואל הוא החיים והוא המוות. כי יואל בגד, כי יואל שותק ואינו מביע רגש, כי יואל המית בתוכו רגש בשל הוריו המסוכסכים, טעוני זוגיות רעילה. או אולי בשל היותו מאומץ, בשל יושרו האינטלקטואלי, התובע ממנו לחנוק את הרגש, הדימיון, הילדות, לעצור את הציפור שבו במעופה. רק במחיצת דליה מתאפשרת לנפשו הציפורית לבצבץ ולעוף.
ואילו דליה יכולה לטפח בה את הנפש הציפורית, את הרגש ואת הדימיון, טוב, כי היא מ"נגה" והוא מ"מאדים".
את אביך אהבתי מאוד, ואפילו את תאומו, דוד יודה, שידע להגיע בזמן, שהקשר התאומי הוא קשר מיסטי, רוחני, בל יינתק.
אביך נוכח מאוד בחייך, בשירייך, את אמך אהבתי פחות, כי כעסת שנשאה שנית לעו"ד הנוראי מר סגל, למרות שניסית מאוד להבין ולהצדיק את בחירתה.
תודה, דליה, כלומר, איריס, על פתיחותך, על תשוקתך, שהועברה למלים כנות וברורות, לא נסתרת, לא בושה בהן מתוך טאבו מגדרי אלא מאדירה את הליבידו הנשי ומוסיפה לו קטעי שירה נשגבים, העומדים בריחוף על גבי התיאורים הפרוזאיים ומעלים מושכים בחבלים דקים של קסם את האהבה לשלב הגבוה ששם היא ראויה לשכון.
ועתה כשחזרתי מהליכה נולדה לי פיסקה נוספת:
דליה ויואל הם צמד ארכיטיפיים. היא סמל הנשיות והוא סמל הגבריות. הכי טוב כשהם יחד, בחיבור, בזיווג. אך מי יודע כמה "דליות" ו-"יואלים" מסתובבים כצוצלת בלי תאומה? כנפש בלי אחותה?
כקולו המרגיז של הירגזי ואין להם אבא שישמור להם חלומות מתחת לכרית.
וכמה מקום יש בעולם לאהבה. איריס, תודה שנתת מקום על פני האדמה לשירת הציפור שבך.
