בננות - בלוגים / / מכתב מטללית אסנה
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

מכתב מטללית אסנה

מכתב לאיריס אליה כהן/ טללית אסנה
מחברת הספר-גבר אשה ציפור (הוצ.ידיעות אחרונות)

איריס,
סיימתי בהולם לב את ספרך הנפלא. עוד טרם כתבתי כבר אדע כי דברים רבים יש לספר בו, הרבה מעבר למה שהמקום והמרחב הזה מאפשר.
אוכל לרשום רק אהבתי שכה חפצה אני לחלוק עמך.
כותבת מהזמן בו פסעתי במילות הסיפור בלאט ושכחתי מעט את העולם כדי לפגוש בו שנית. אחרת. מובנת יותר. מצויידת בגחליליות כתיבתך, פיוט שורותיך המרטיטות מיתרי רוחי. סיפורך מעיר בי מן הרדום שבנפש וברוח. הן תרה אני אחרי איזה סיפור בהיר אשר ישיב את רוחי. לעולם איני מחפשת אחר הנתיב הסלול ואחר שלוות הרגיעה, אלא אחר עלילות המתרחשות ברוחם ובצלעותיהם של הגיבורים. אני פוגשת את דליה. הסרט במבי הוא הסרט המועדף עליה. היא איילה. יואל דינוזאור. דליה מתאהבת ברעיון. היא סוחפת אחריה אחרים. כי כזאת היא. מספרת הסיפורים הגדולה. היא אינה יודעת כי לעולם תהיה איילה. תהיה מים, תהיה רוח. תתלקח בה אש.
אני מבינה את לשונה, אני יכולה לבכות את בכייה.
הסיפור הזה עוצר בי את מירוץ הזמן, בתוכי אני פורשת מעול הזמן הגדול ועושה זמן בתוך זמן. עם העומק המיוער שגבהים משוקעים בו.
גבר אשה ציפור, מקבץ את קרעי הזהויות ומחבר את רסיסי העולם.
ומדוע זאת כך? אולי,כי את מספרת את המהות האמיתית שבמציאות ואת מה שמעבר למציאות, את הקשר שבין החולף למה שמעבר לו.
את הגעגועים אל ההתגשמות,את חתירת משוטי הגעגועים אל חיים הפזורים על פני יבשות הזיכרון. הזכרונות שמעבר לזמן אשר באו לשכון בסיפור המקפל בחובו חיים במלוא יישותם, אך, גם משהו מסתורי נעלם מהם,שאין להבין את פשרו. אני מכירה אותו.
כיצד ידעתי כי נפשי קשורה בסיפור?
לפני שהופיע בחנויות הספרים, שלחת ציפור אחת:
״והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי שם.אי פעם בעבר.מתי? לפני שנים.לפני שהם נולדו.לפני אלפי זריחות,לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים,היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ,או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור״ (עמ׳ 65).
יותר מכך לא הייתי צריכה….

מחפשת אחר העץ הנכון בגינתי על מנת לצלם את יופיו של הספר.
כיצד אדע מהו העץ הנכון?
העץ שמבקרת אותו ציפור מידי בוקר.
העץ ששורשיו עמוקים ואמרותיו אינן נראות בעין רגילה.
העת שגזעו איתן וענפיו כרותים.
כל פעם שמקשיב לסיפורו ענפיו מצמיחים ידיים,מחפשים אחר המקום שאליו נסחפו ענפי השמש.
העץ שהוא בבואת הגנאולוגיה של גורלה של דליה, של גורלות כולנו בני האדם.

ולא, לא את כל אהבתי ידעתי לספר כאן. זו רק כנף דרישת שלום.

מכתב לאיריס אליה כהן שהבאת ללבי הקטן.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן