בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / מתחילה לכתוב את "קץ האב"
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

מתחילה לכתוב את "קץ האב"

וּמַה כְּבָר יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת/

מִלְּבַד לְלַטֵּף אֶת הַהֶלֶם בִּפְנֵי אֲחוֹתִי,
לִמְצֹא בַּסִּדּוּר כַּמָּה
מִלּוֹת נְכָאִים, לְהַאֲרִיךְ אֶת קִצּוּרֵי 
הַצַּעַר: פֹּה נִקְבַּר, בְּתוֹךְ כָּל הַקָּהָל
הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, יִנְעֲמוּ לוֹ רִגְבֵי
עֲפָרוֹ, תְּהֵא נִשְׁמָתוֹ צְרוּרָה בִּצְרוֹר
הַחַיִּים.

הַמָּוֶת לֹא חִכָּה לְבוֹאִי
(שֶׁלֹּא כְּמוֹתוֹ, טִּיסָתִי הִתְאַחֲרָה)
וְהֶחְלִיט לְהַתְחִיל
בִּלְעָדַי.

(מתוך "שחרחורת" 2014)

אני זוכרת את ההתחלה. את ההתחלה אני זוכרת היטב. סוף אוקטובר. גרנו בבוסטון אז. ניו אינגלנד כבר התחילה לקפוא. חזרנו הבייתה מאירועי "ליל כל הקדושים" (אחר כך הפך גם שם הלילה לסימבולי באיזה אופן, כי מה קדוש יותר מאבא.) הילדים אחזו בשקיות מפוצצות ממתקים שיספיקו להם לשנה שלמה, עד שנחזור ארצה. הם היו מאושרים. גם אני, אם אני זוכרת נכון. או שזו סתם מניפולציה שהעבר עושה עליי. הלכנו לישון. באמצע הלילה צלצל הטלפון. קיללתי את מי שזה לא יהיה שעדיין לא קלט את הפרשי השעות בין ארה"ב לישראל, ולא עניתי. הטלפון לא הפסיק לצלצל.
קמתי מהמיטה מרוגזת וניגשתי לטלפון. "איריס." בקושי שמעתי את אחותי דליה. "ממי," התרככתי מיד, "אנחנו שבע שעות לפניכם… אצלנו עוד לילה -" בתגובה שמעתי אותה בוכה. נחנקת מבכי. "אבא מת."
את 24 השעות שאחרי, את ההיסטריה, את הניסיונות להשיג כרטיס טיסה בהול, את הנסיעה לשדה התעופה של בוסטון ומשם ל JFK בניו יורק ומשם את הטיסה לארץ, את חניית הביניים בלונדון. את הנחיתה בארץ. את הנסיעה לבית של אחותי עדנה – אני לא זוכרת. עשיתי הכל על אוטומט. אבל נראה לי שהיום אני מתחילה לכתוב אותן, אני אמציא אותן או אמצא אותן. אני חוזרת אל 24 השעות הנוראיות והארוכות בחיי.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן