בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / כמה מחשבות על המילה עוד
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

כמה מחשבות על המילה עוד

1. בגלגול הקודם שלי כמרפאה בעיסוק, עבדתי עם פעוטות וילדים מעוכבי התפתחות, מה שהיה קרוי פעם פיגור. (קל או בינוני או עמוק.) אחד הקשיים הבולטים של רבים מהם, היה הפקת דיבור. אני זוכרת צמד תאומות שנולדו שתיהן עם מיקרוצפלוס, (ראש זעיר שהפסיק להתפתח בשלב מוקדם של ההיריון.) הן המהמו, לעלעו, נאנחו, צעקו, בלשון מרוצצת, בשפתיים כפותות, המילים שהצליחו להוציא במאמץ עילאי היו חד הברתיות. "אמא" היה בפיהן "מא". "תודה" היה "דה". גם "נדנדה" היה "דה". על בבקשה לא היה מה לחלום. המילה היחידה שהגו בשלמותה, וגם נהנו להפנות אותה אליי בשיא החשק וההתלהבות, הייתה "עוד." "עוד" גלגול בגליל. "עוד" דחיפה בנדנדה. "עוד" חיבוק שלי. "עוד" הידד שלי. "עוד בה". שזה "עוד במבה." המילה "עוד" תמיד קיבלה התייחסות מיידית, מהירה. והן היו מאושרות להיות מובנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי כמה הכרחית וחשובה לנו המילה הזאת, "עוד".

2. לא סתם גם בשפת הסימנים המילה "עוד" פשוטה לביצוע; מאלמים את האצבעות של שתי הידיים ומפגישים את קצות האלומות לנשיקה ועוד נשיקה.

3. בגלגול הקודם של אבא שלי, המתוק, שאני יודעת שהוא מסתכל עליי ברגעים אלה ממש מהגלגול הנכחי שלו כמלאך או ציפור – הוא התגורר בקרית שמונה, אליה עבר אחרי שהבית שלו, שלנו, עוקל על ידי הבנק. הייתה זו דירת עמידר קטנה ועתיקה שלא השתבחה עם הזמן. נהפוך הוא. אחיותיי ואני היינו מפצירות בו לעבור להתגורר בחיפה, קרוב אלינו, והוא תמיד היה עונה: "עוד לא. אולי כשאהיה זקן." או "עוד לא. אולי עוד כמה שנים." הוא לא הספיק להיות זקן, לטוב ולרע והמונח "כמה שנים" קיבל משמעות של נצח. ככה יצא שנשארנו, אני והאחיות שלי, תקועות עם הצירוף הסתמי, היום יומי, הבלתי אפשרי הזה "עוד לא." מילה והיפוכה בנשימה אחת. סוג של נבואה שהתנבא אבא שלי על עצמו.

4. לא זוכרת מי אמר לי פעם, שעורכי דין קיבלו ראשי תיבות שהולמים את המהות של העבודה שלהם. עו"ד. עוד דיונים. עוד סכסוכים. עוד סחבת. עוד כסף. אבל ככל שאני חושבת על זה, גם סופרים נגועים באותה מחלה. גם אנחנו רוצים עוד ספרים, לכתוב ולמכור. עוד קוראים, עוד התייחסויות, עוד תרגומים, עוד פרסים. עוד הכרה, זה לא נגמר אף פעם.

5. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מתי מספיק.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן