בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / על תת המודע של הציפורים או איך מצאתי את עצמי לא מאמינה שיש לנו רק מציאות אחת או שלושה סיפורים מטאפיזיים.
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

על תת המודע של הציפורים או איך מצאתי את עצמי לא מאמינה שיש לנו רק מציאות אחת או שלושה סיפורים מטאפיזיים.

 

1. כבר בזמן ההגהות האחרונות על "גבר אישה ציפור", בעודי מתכתבת עם חיים ארמון הגאון שמצא כל מיני אי דיוקים בכתב היד, הוא שאל אותי, כבדרך אגב, "את יודעת מה זה פוגלמן, כן? זה לא במקרה, נכון?" עכשיו, יואל, האהוב הנצחי של דליה, היה לאורך כל כתיבת הספר חסר שם, אבל אחרי שנוית חשבה שכדאי שניתן לו שם, קראתי לו "יואל". ככה, בשלוף לגמרי. כנראה בהשפעת יואל הופמן שקראתי בקדחתנות. כמה שבועות אחר כך, הייתי צריכה למצוא לו שם משפחה, אז שוב, בשלוף, בלי לחשוב הרבה, נתתי לו את שם המשפחה "פוגלמן." אני קצת מכירה, בעקיפין, את עוזי פוגלמן, שאין לי מושג באיזה תפקיד הוא היום, אני חושבת ששופט עליון, ונראה היה לי ש"יואל פוגלמן" יושב טוב על יואל שלי. בקיצור, אני עונה לחיים, "לא, אין לי מושג, למה?" ונשבעת באלוהים שלא היה לי מושג, וחיים כותב לי, "פוגלמן בגרמנית זה "איש ציפור".
לא ייאמן, נכון? חכו, זאת רק ההתחלה.

2. לפני היציאה של הספר העליתי כל מיני קטעים ממנו. אחד הקטעים מדבר על גלגולי נשמות, ומתוארת סצנה שבה נכנסת לחדר של דליה ציפור, ודליה יודעת שזה אביה המת, שבא לבקר אותה. (הקטע מצורף בסוף).

למחרת אני נוסעת לתל אביב, לא זוכרת כבר לאיזו מטרה, ובדרך חזרה, אספי מתקשר אליי. אני עוד לא מספיקה לשאול אותו איך היה בבית ספר וכו, והוא אומר לי, "אמא, נכנסה ציפור לבית."
באמת התורה. לבית נכנסה צופית. היא יצאה לפני שהגעתי הביתה.
חכו. זה עוד לא הסוף.
שבוע אחר כך אני הולכת לחברה שלי הגרי, שהיא נשמה גבוהה, רואה הכל, אין לתאר, ואני מספרת לה את זה, והיא אומרת לי, "יההה, גם לי נכנסה צופית אתמול הבייתה!" ומראה לי את התמונה הזאת. היא הספיקה לצלם את הציפור שנכנסה אליה הבייתה.

3. שלשום היה לי זמן (לא עשיתי כלום, רק ריחמתי על עצמי ועל השיניים שלי) ועברתי על תגובות ומיילים שקיבלתי בעקבות הספר. אחת המדהימות שבהן, הייתה מניר שגב, שכתב לי שבעודו קורא את אחת מפיסקאות הסיום בספר, שמופיע בה שחרור, (מצ"ב) והוא מרים את הראש ורואה על הדשא בחצר ביתו צמד שחרורים מתנשקים. (בתמונה: שני השחרורים בגינה של ניר שגב)
רגע, זה לא הכל.
היום בבוקר התעוררתי לקול נקישות צמד ציפורים בזגוגית חלון החדר שלי. לא הספקתי לצלם מרוב הלם. בחיים לא הופיעו אצלי שחרורים בחלון. אין לתאר.
(2) הַסֵּפֶר הַזֶּה כִּמְעַט שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר עַל הַנְּשָׁמוֹת וְגִלְגּוּלֵיהֶן, אֲבָל כְּשָׁנָה לְאַחַר מוֹת אָבִיהָ – הָיְתָה זוֹ שְׁעַת עַרְבִית שֶׁנִּתְלְתָה עַל הַחַלּוֹן כְּמוֹ תְּמוּנָה; בָּרֶקַע, מֵאָחוֹר, נֶהֶרְתָה שְׁקִיעָה חַמָּה, וְעַל בִּטְנָהּ סִימָנֵי מְתִיחָה כְּתֻמִּים וּסְגֻלִּים, וּמִלְּפָנִים הִתַּמֵּר צֵל הַבְּרוֹשׁ, שָׁחֹר מִשְּׁחֹר – הֶאֱזִינָה דַּלְיָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁהִתְמַלְּאוּ בְּכוֹכָבִים, כְּשֶׁלְּפֶתַע רָאֲתָה צִפּוֹר. הָיָה זֶה כַּנִּרְאֶה קִיכְלִי. הוּא חָג בַּחֶדֶר בְּמַעְגָּלִים וְאָז הִתְקָרֵב אֶל דַּלְיָה וְעוֹפֵף סְבִיבָהּ. תְּחִלָּה מַהֵר, אַחַר כָּךְ הֵאֵט. אַחֲרֵי שֶׁדַּלְיָה דִּבְּרָה אֵליו בְּרֹגַע, פִּרְפֵּר רֶגַע בַּמָּקוֹם וְנֶעֱמַד עַל גַּב כַּף יָדָהּ הַמּוּשֶׁטֶת. שְׁנֵי זִרְדֵי רַגְלָיו הַדַּקּוֹת, הַדּוֹקְרָנִיּוֹת, לֹא זָעוּ, אֲבָל עֵינָיו רִצְּדוּ עַד שֶׁהֵישִׁירוּ לְעֶבְרָהּ מַבָּט שֶׁלֹּא הִשְׁתַּמֵּעַ לִשְׁתֵּי פָּנִים. דַּלְיָה לָחֲשָׁה לוֹ, "מָתַי תַּחְזֹר?" כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁעָזַב אֶת כַּף יָדָהּ וְחָזַר כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּא, נֶעֱלַם בְּחָסוּת הַחֲשֵׁכָה הָאֲדֻמָּה-כְּתֻמָּה.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים אַחַר כָּךְ נָהֲגָה דַּלְיָה לְהַשְׁאִיר אֶת הַחַלּוֹן פָּתוּחַ, אֲבָל יוֹתֵר לֹא חָזַר. הָיְתָה זוֹ הַפַּעַם הַיְּחִידָה שֶׁאָבִיהָ בָּא לְבַקְּרָהּ.

אִמָּהּ אָמְרָה לָהּ פַּעַם: "אֲנָשִׁים חַיָּבִים לְהַאֲמִין שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא רַךְ וּמוּאָר, אַחֶרֶת לְעוֹלָם לֹא יִרְצוּ לַחְזֹר לְשָׁם."

(3)
כשידיהם רפופות, התנשקו. בלהט מווסת. אפשר שחששו להפגין תשוקה מוגזמת. היא באמת לא הרגישה צורך לטרוף אותו ולהתנפל עליו. אף שהרעב העבירהּ על דעתה. יואל שיחק את אותו משחק, ונישק אותה בצורה מדודה. ידיו התקדמו אל ירכיה ונעצרו שם. שניהם הריחו את הארוחה שנשכחה ושמעו את הגשם הנשמט וראו שחרור חונה לרגעים ספורים על החלון, ועף, ונדמה היה לדליה שהוא לוקח איתו את כל השמים.

(מתוך "גבר אישה ציפור" עמ' 313)

בתמונות: הצופית ביד של הגרי ובבית של הגרי. בתמונה השלישית: שני השחרורים בגינת הבית של ניר שגב.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.
התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.
התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן