סיפורי דרכון;

1. פעם, לפני נסיעת לימודים ארוכה של מוש להיידלברג, הצעתי ברוב טיפשותי שנצטרף אליו, אני והילדים, לשבועיים או יותר. לא זוכרת. זה היה קיץ, ובעיני רוחי הייתה גרמניה מקסימה ומשעשעת מכפי שהיא באמת. מיותר לציין שזו הייתה הצעת פח, כי מה לעזאזל יש לעשות בהיידלברג עם ארבעה ילדים ומיליוני גרמנים? לא משנה. היה באמת נורא, אבל לא זה מה שרציתי לספר. מוש טס לפניי, ואני הייתי אמורה לטוס עם הילדים (ארבעה! יהודים!) כמה שבועות אחריו. קיצקוץ, הגיע יום הטיסה, אני מצויה בתוך טרפת הכנות והתארגנויות חיתולים ומטרנות, אספי היה בן חודשיים, (תארו לעצמיכם כמה מפגרת הייתי) ובעודו מעורסל בזרועותיי, חיפשתי את הדרכונים. את של כולם מצאתי, ורק את שלי, לא. מחפשת ארונות, מגירות, מזוודות, הופכת את חדר העבודה, ואין דרכון. אני מתקשרת למוש בהיסטריה, "לא מוצאת את הדרכון שלי!" והוא, "לא יכול להיות… תחפשי". מחפשת שוב. הופכת את הבית שגם ככה היה מבולגן, כי בדיוק הזמנתי מדביר מזיקים. (חבל שהוא לא הדביר גם את ההצעה המפגרת שלי. בחיי.) מחפשת מחפשת, וכלום. והטיסה יוצאת עוד כמה שעות.
טוב, זה סיפור ארוך אבל בסוף מה מסתבר? מוש לקח איתו גם את הדרכון שלי! לדבריו הוא מעולם היה אחוז פלצות כמו ברגע שתמונת הפספורט שלי נתגלתה אליו מתוך הכריכה הכחולה.
אתם לא מבינים איזה פיאסקו, באמת.

2. ואז, בקיץ האחרון, בברלין, (שבה חטפתי אלרגיה מהגיהנום באמת, אני כנראה אלרגית לשפה המכוערת הזאת, אין לי דרך להסביר את זה) נכנסנו כל חברי המשלחת לנמל התעופה, עשינו צ'ק אין, שילחנו את המזוודות, אבל אז במעבר, בזמן שאיש הגסטאפו בקש ממני את הדרכון, גיליתי ש…. אין דרכון. לא מוצאת אותו. "זה לא יכול להיות," מילמלתי אליו, מסמנת לורד חברתי האהובה למשלחת שיש בעיה, "הפספורט הרגע היה ביד שלי!" "אין לך דרכון?" ליכסן אליי הלה מבט כחול פריזר, "בואי איתי." "רגע, באמת –" "זה לא תקין!" אמר בקול כחול פריזר. "רגע, אולי השארתי את הדרכון אצל הפקידה?" מסובבת את הראש אל דלפק הקבלה, אין בו נפש חיה. "זה לא תקין." חזר ואמר הפריזר, ותוך פחות מ 30 שניות, הקיפו אותי חמישה שוטרים גרמניים, באמת התורה, "בואי אחריי." הורה אחד מהם. "רגע, אני צריכה להגיד לחברה שלי ש –" "לא עכשיו!" ירה פריזר אחר. הובלתי לחדר קטן וצר כצינוק, לא רחוק משער הטרמינל. ואז התחילו לחקור אותי מנין באתי ומה עשיתי בגרמניה ואיך זה יכול להיות שנכנסתי בלי דרכון ומי הכניס אותי בלי דרכון ועל איזה משלחת סופרים את מדברת אצלנו לא רשום כלום. "היה לי דרכון…." "אז איפה הוא?" "אין לי מושג, אבל נשבעת שהיה לי!" "אז איפה הוא?" הלב שלי השתין במכנסיים. ואז נכנסה אל החדר קלאודיה שיפר, כלומר, גרמניה יפהפיה, אין לתאר. ואכזרית אין לתאר. דור שלישי לשלטון הרייך השלישי. "רגע, זה לא יכול להיות… בצעתי צ'ק אין…" והנאצית, "גבירתי, אני מבקשת שקט." "המטוס עוד רבע שעה ממריא." והנאצית, "אני בודקת מה קרה!" ובדקה בנחת, שום דבר לא בוער. "תראי, אולי הכנסתי בטעות את הדרכון למזוודה…" הצעתי את מה שבדיעבד הסתבר כנכון. "שבי!" ציוותה. "אולי אפשר שניה להחזיר את המזוודה?" התחננתי. "אמרתי לך לשבת!" התישבתי. הלב שלי כבר היה בנעליים. אמיתי. פחד אלוהים. עוד עשר דקות הטיסה יוצאת, על הטיסה חברי המשלחת. אין לי אפילו מליץ יושר אחד. וקלאודיה שיפר שומרת עליי שלא אמלט על נפשי ציונה.

טוב, זה רק רבע מהסיפור כי אחר כך המשיכה מסכת אירועים הזויה, באמת, שבסופה הונפק לי דרכון חדש, לא לפני שאיימו עליי שאת הלילה הבא אבלה במפקדה הראשית בברלין. ככה. כמו שזה נשמע.

3. בקיצור, מזל שאני טסה היום ליוון ולא לגרמניה. (וכן, יש לי דרכון. בתוקף.)

4. המזוודה של טלי, שחזרה מלונדון. הולכת לארוז מזוודה גם.