הגמד והירח, דן והירח, ובכל ירח; גבר אישה ציפור

1. אז כשהייתי בכיתה ג' כתבתי שיר שקראתי לו "הגמד והירח". (אינפנטילי חבל"ז. אבל בהתחשב בעובדה שהייתי ילדה בת 8, הוא לגמרי סבבה.) בכל מקרה, ג'נט המורה אהבה אותו ושלחה אותו מבלי לספר לי לאיזה עיתון ילדים, לא זוכרת איזה, אני חושבת ש"ידיעות אחרונות" ומשם הוא נדד לתחרות ארצית כלשהי. והופה הופה, כאן זה כן אירופה, גמדים עם מצנפת או כיפה מתקבלים בלבנט בהערכה, וכעבור כמה שבועות קיבלתי מכתב מבית הנשיא דאז. יצחק נבון. מסתבר שזכיתי! ואני, גור סופרות שאני, מוזמנת בכבודי ובעצמי ל"טקס קבלת התעודות" ב"משכן נשיאי ישראל", "במעמד נשיא המדינה ורעייתו", ו"בהנחיית דן כנר". יא אלוהים. איך אמא הייתה מבסוטה. היא העריצה את אופירה נבון, הכי נסיכה דיאנה שלנו. האמא תרזה של הנסיכות. גם אבא היה גאה, ואף שנורא רצה שאהיה "עורך-דינית גדולה", שאדפוק בוחטות של כסף, (בחלומות הגרועים ביותר שלו לא דמיין שאהיה סופרת דלפונית שמבסוטה שמשלמים לה את התמלוגים שמגיעים לה מהספריות) הפציר בי ללכת לטקס. למה הפציר? כי הטקס נפל על הטיול השנתי. "אני לא הולכת!" מרדתי. ואמא, "השתגעת? זה נשיא המדינה!" "אז מה?" "אין דבר כזה. אפילו אופירה לא מעיזה להגיד לא לנשיא המדינה." "אבל הטיול השנתי –" יבבתי. "טיול שמטיול. הולכים." קיצקוץ, ביום קיץ חם של יוני 1977 או 78 או 79, לא זוכרת, העלתה אותי אמא בכוח על קו 963 מקרית שמונה לירושליים, ואחרי תלאות מלאות הגענו לטקס באיחור של שעה. האמת? היה טקס מגניב, חוויה של פעם בחיים. תארו לעצמיכם! דן כנר ואני באותו סלפי! זה כמו להיות הרקדנית מאחורה של נטע ברזילי.