בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / תגובות ביקורות מכתבים על גבר אישה ציפור:
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

תגובות ביקורות מכתבים על גבר אישה ציפור:

איריס יקרה,

איך כותבים יתמות- שאלת באחד מפרקיו המאלפים של הספר, ואני שואלת "איך כותבים תודה".
סיימתי לקרוא את "גבר אישה ציפור" כבר לפני כחודש, ומאז אני מסתובבת וראשי מלא מחשבות, האם לכתוב לך על החוויה שעברתי בקריאתו של הספר, ואולי לא , שכן את מקבלת וודאי מכתבים כאלה מדי יום, איזה משמעות כבר יש לעוד אחד (מזכיר לי את שירה היפיפה של שימבורסקה שבו היא כותבת "בדפי ההיסטוריה, אחד ועוד אחד עודם אלף").

והנה משהו בי הבשיל והביא אותי לכתוב סוף סוף. נהניתי כ"כ מקריאת ספרך. הריקוד הסוחף שלך בין משלבי הלשון, רגע אחד לשון מליצית וברגע אחר שפת רחוב, הלהיבו אותי כ"כ. איך את מצליחה לשחק בשפה כחומר ביד היוצר, ולהגיש אותה לקורא לא מאוסה ולא לעוסה מדי, אלא להיפך חיה ומפעמת בין השורות הכחולות.
כמה כישרון טמון בכתיבתך, שהצליחה לגרום לי להרגיש קרובה כ"כ לדליה, על אף פער הגילים בינינו (היא וודאי יכולה להיות אמא שלי), במובן מסוים הרגשתי שהיא מספרת את הסיפור שלי שעוד לא נכתב, במידה רבה מספרת אותי בעוד אי אלו שנים.
הקפיצות לעבר הרחוק, אל חוויות הגן עם יואל ועם דליה ב', קראתי בשקיקה כל מילה, כל משפט, והרגשתי איתם, משל הייתי חלק מהם.
וככל שהתקדמתי, כך גם נחרדתי, ממאנת להתקדם כדי שלא ייגמר לי הספר, שלא תילקח ממני החוויה, ולקראת הסוף אכן שתיתי אותו במנות קטנות, אולי כך אוכל להמתיק את הסיום המתקרב. וכשסיימתי- חלל נפער בתוכי, ריק שהשתוקק למשהו, אולי ליואל? לדליה? אולי בכלל לא אליהם אלא לסיפור שנרקם ביניהם, לשלישי החיצוני שבמידה רבה היה נוכח שם יותר מנוכחותו של כל אחד ואחת מהם בנפרד.
כאמור סיימתי את הספר, ורצתי לקנות אחד נוסף. גלבי. עד כה קראתי בעיקר את שירייך ואיכשהו את ספרי הפרוזה לא הספקתי לקרוא…
גם עכשיו נדמה לי שלא הצלחתי להביע במילים הנכונות את החוויה שהעברת אותי במילותייך, תמיד נדמה לי שמשהו חסר, או לא נאמר באופן ברור דיו, אבל אולי לעיתים לא צריך להכביר במילים, ומילה אחת טומנת בחובה עולם ומלואו. לפני כמה ימים כחלק מסיום הטיפולים שלי בתואר השני בפסיכולוגיה קלינית אמר לי אחד המטופלים בסוף הטיפול: תודה שלמדת את המקצוע הזה. התרגשתי עד דמעות. והנה הגיע זמני להשיב לאחר באותו אופן: איריס, תודה לך על היותך סופרת. תודה על המילים שלך שמדברות את נפשם של כל כך הרבה מאיתנו באופן שאפילו אנחנו איננו יכולים לדבר את עצמו.

פשוט תודה.

נ.ב, שכחתי לצלם לך את הקבלה, והספרים כבר עטופים, אבל רצתי לקנות את הספר לכל המדריכות שלי בפרקטיקום, כדי שגם אחרים יזכו בחוויה דומה :-)

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.
איריס יקרה (2)
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
(אז יש בפסוק הזה גם יואל, גם איש גם אשה וגם ציפורה, [וגם משה…] )קריאה ראשונה, מהדיגיטל. 
[כבר קראתי כמה וכמה ספרים בדיגיטל. לא קורא יותר כך. אני צריך ספר לקשקש עליו, לסמן אותו, ולא מפני שגברים צריכים לסמן טריטוריה, לא כל הגברים מואילים ((תרתי משמע [שימוש בטכניקה שלך, לפחות פעמיים בספר, טכניקה שלא קורצת לאינטליגנציה של הכותב])) לסמן טריטוריות על ידי תקיעת יתדות ופיזור טפטפות סביב הרכש החדש שלהם…
צריך לקריאה נוספת עם דף נייר וסימון הערות ודפדוף קדימה ואחורה. אעשה זאת אחרי שאקנה עותק נייר. אבל בינתיים אכתוב שאשר תעלה המקלדת, כי זה כבר בבטן שלי, וגם ככה יש לי בטן מלאה [תרתי משמע, כנ"ל] אני לא איש ספרות, אלא היסטוריון שקצת מציץ לכם, אנשי הספרות. [מהצד של יואל, גם הוא היסטוריון. אבל היסטוריון אינו פוץ [תרתי משמע, כנ"ל] חסר רגישות ורגשות. (נעלבתי בשביל יואל, סתאאם) ] ואחרי ההצטנעות המרהיבה – "איש אשה ציפור" נשאר נובלה. נובלה ארוכה אולי, [ובדגיטל זה 217 עמודים ולא שלוש מאות ועשרים] אבל נובלה מרהיבה. שבמרכזה יותר "נושא" מאשר עלילה או עלילות הסובבות דמויות. הרי ב"גבר אשה ציפור" שתי הדמויות הראשיות [[שכל השאר רוקדים סביבם, מכפילים אותם או משמשים ראי שלהם כמו דליה ב', מת על דליה ב' הזו, הלוואי עלי כפילה שמהדהדת את ה"מצד שני" שלי, (או בעברית של בית שערים: את ה"מאידך גיסא"). לצד דמויות התאומים שמקיפים אותן. אפילו לוורודת הלחיים שהתעקשת שלא לתת לה שם מצאת כפיל של "איש פפיון". שלא לדבר על כפילי הארועים שבחלומות. אה, את צודקת התפלק לך שם לוורודת הלחיים, בובת הברבי שהמצאת כדי לקנא בה קצת: "אליענה": אעלק שם: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ]] כל הדמויות האלו אינן באמת דמויות אלא יצוג של "טיפוס", אולי אפילו "אבטיפוס", שלא לדבר על כך שהנובלה משולבת בשירה ו"מאתגרת את גבולות הז'אנר" של שירה לא פחות משהיא עושה את זה לרומן. לא רק שמות הפרקים והמנוני הסיום אלא גם גם חלקים שונים מהטקסט עצמו הם סיפורשיר או שירסיפור. האריגה שתי וערב עם "שירה" עולה במיוחד מאירועים מכוננים שכבר הצעת לפני כולנו בשירים שלך, כבר בשחרחורת. ועוד אחזור לזה.
נובלה שמנסה לבחון בפעם ה 7,619,483,505 [אוכלוסיית העולם הנוכחית, נכון לרגע כתיבת הדברים] את המושג אהבה, אבל בדרך שעוד לא עשו עד היום. דרך שאת מעיזה ללכת בה כי את מעיזה להשתמש במילים ובדימויים שרק היום מעיזים להשתמש בהם. יותר נכון שרק איריס אליה כהן מעיזה להשתמש בהם.
דליה לא עשתה את זה לפני מתי, הילד שלה. שאצלו היא צנועה וחסודה ומסבירה ש"לך ת7דיין" זה קללה, וכשהיא מסבירה לו את "ת7דיין" היא עושה את זה בצניעות של מתנחלת. [אוף, לא מוצא את המשפט בדגיטלי הארור הזה, וחוצמזה שתראי שאני לא מסוגל לאמר את המילה הזו שנמצאת בספר 777 פעמים]

אנחנו הרי מכירים חלק מהסיפורים מתוך השירים. לפחות חלק מהאנשים, ואת הכאבים הגדולים שכבר הפכו לעומדים בפני עצמם. השלד עליו נמתח הדיון במושג "אהבה" הוא שלד אוטוביוגרפי. אי אפשר לא לראות. אנחנו הרי מכירים את אבא שלך ואת אמא שלך ואת המעבר מיסוד המעלה לחיפה ואת הנוראות של העיקול ההוא. ואת התמונות של איריס השחרחורת עם אמא ובלי אמא מהפייסבוק. איריס שהופכת לדליה. את ממש תורמת את הגוף הביוגרפי למדע הבירור של "מה זאת אהבה" אחרי שכבר דנו בעניין הזה 7,619,483,505 פעמים, והוכחת שאין ברייה אחת דומה לחברתה, כי עוד לא מיצינו.
ובשביל לנסות ולמצות את הדיון ב*נושא* הנובלה את לוקחת את הגופים עד סופם ומגלגלת אותם על המיטה ובכל מקום מכל צדדיהם ומנסה את שפת האהבה שלהם, של הגופים. ומניחה מולם את האהבה שמתקיימת כשדליה מתגעגעת, עד גבול הקנאה, (שלה. בעי"ן, ובאליענה) ושלנו (באידיוט הזה יואל שכל כך נאהב ובדליה שיודעת לאהוב באהבה הזו) האהבה נבחנת עד גבול הקנאה ומעבר לה עד גבול ההשלמה. למעשה דליה מקריבה את הגוף (שלה) על מזבח אהבתה ליואל. שבאמת לא מבין מה זו אהבה. ומסתפקת בעונג ובחיבור הפיזי שהנפש לא תימלא ממנו. ואת לא חותכת. אבל רומזת קצת שעונג זה לא אהבה. סוג של שפה אילמת של מי שאין לו מילים אלא *גוף עובדות* מרהיב, וזהו.

אלו רק הרהורים ראשונים. כבר התחרטתי שכתבתי.
ושכתי לומר שבעצם זה "גבר, אשה-ציפור"

ועוד לא אמרתי וגם לא אומר. מה אני חושב על זה כגבר.

 

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

*** שלום איריס.

אמנם, לא נדיר שאני מחייך, אבל במהלך הקריאה של הספר שוב הייתי מחויך מהרגיל. אם לא הייתי מתבייש להשתמש במונח "אווירה קסומה", הייתי מתאר במונח הזה את מצב הרוח שהספר השרה עלי.

גם החלקים המרגשים יותר של הספר, ואפילו אלה העצובים – לא הצליחו למחוק לי את החיוכים במהלך הקריאה (וגם אחריה). בענין החלקים המרגשים יותר, חשוב לי לציין שבדרך כלל אני לא יודע לזהות רגשות של אחרים, אם הן לא מלוות בהסבר מילולי. אבל כאן – הצלחתי לפגוש המון סיטואציות מרגשות, הן לגבי הגיבורים הראשיים והן לגבי הדמויות האחרות.

בזמן קריאת חלקי הספר שמתייחסים לילדותם של הגיבורים, בכפר, החיוך עוד התרחב. הם ילדים כאלה שכיף לפגוש.

חלקים מהספר – לא סתם גרמו לי לחיוך, אלא ממש הצחיקו (לפחות אותי), וזה – בלי שמורגש שהם נכתבו במטרה להצחיק. המון דברים הפתיעו אותי, באופן שהצחיק אותי. לא מדובר בהפתעות של תפנית דרמטית בעלילה או משהו כזה. מדובר בהפתעות קטנות ונהדרות, כמו של איזה שימוש מוזר במילה, שלא יכולתי לחשוב שהיא תגיע ופתאום היא באה וגרמה לי לחשוב לגמרי אחרת על אותה מילה. או הפתעות לגבי איזה פרטים קטנים, כמו המשורר הלאומי שנראה כמו הפושע הלאומי בגלל הצלקת או פרת משה רבנו שהלכה לאיבוד בדשא.

הרגשתי כאילו שהספר נכתב במיוחד בשבילי.

יש בספר חלקים מנוקדים (שאינם שירים), ואני כל כך אוהב ניקוד (וכל כך לא מבין שירים). יש בו התייחסות מיוחדת למספרים, ואני כל כך אוהב מספרים. כיף לפגוש גיבורה של ספר ששמה לב לכך שיש משהו מיוחד ב-12 בחודש, בגיל 12, בשעה 12:00 (ולא 12:12), ויודעת להצטער על כך שמספר הבית הוא דווקא 69 ולא 12. (ובסוף מתחתנת עם מישהו שנולד ב-7/7/77, תאריך ש"שבה אותה").

יש בספר גם ענין מיוחד עם השמות; הגיבור, מאז שהיה ילד מדגיש בכל הזדמנות את דעתו על כך ש"אין אלוהים". אבל דווקא השם שלו הוא "יואל", שם שמכיל בתוכו פעמיים את שם האלוהים (בעצם – כמו "אליה"). ושם המשפחה שלו – פוגלמן (שתרגום שמו מגרמנית הוא "איש ציפור"), כל כך מסתדר עם שם הספר.

ודווקא אחד כמוהו – כתב ספר ששמו "מלחמת אלוהים השלישית". (בכלל יפה, אלוהים השלישית).

ודווקא לאחד כמוהו קורה שבכל פעם שבה הוא מחליף מנורה, הוא נזכר לספר על פרטים חשובים מעברו. (איך אפשר בכלל לחשוב על משהו כזה? פלא).

ומעבר לשני הגיבורים העיקריים – כיף לפגוש גם את הטיפוסים השונים האחרים. גם בקשר אליהם הרגשתי שהם נבחרו במיוחד בשבילי. ככה פרחיה הגננת שכאילו הורכבה מהגננות שהיו לי בגני הילדים שבהם למדתי. ככה סוזט שפירשה לעצמה את הנוף והיא כל כך דומה לכל מיני אנשים מוזרים שעדיין הסתובבו בזמן ילדותי, ככה המזכירה המעצבנת של עורך הדין "המצויין לגמרי" ועורך הדין עצמו, שיכולים להתאים לכל כך הרבה אנשים שאני מכיר, ובעיקר – ככה גדולטר, שמשמש כמו איזה "כלבויניק" אנושי, שקורים לו כל מיני דברים, והוא עד להתרחשויות שונות ואפילו התרנגולות שלו מגיעות בזמן שהסיפור צריך אותן.

היה כיף גם לפגוש דברים שהזכירו לי ספרים קודמים שלך.

מעל כל אלה, ההנאה העיקרית מהספר, היתה מהשפה שלו. את להטוטנית של השפה. הקריאה (וגם כל קריאה חוזרת) עוררה אצלי הרגשה שאני צופה במופע ג'אגלינג של מילים. את מחברת פעלים מסויימים למילים שאנשים אחרים לא יכולים לחשוב שהן יתאימו לאותם פעלים. זה משהו כמו משחקי מילים (שאני כל כך אוהב), אבל לא ממש משחקי מילים.

(טוב, את יודעת שמאז שידעתי ש"גבר אישה ציפור" כבר הודפס, ניסיתי להשיג אותו בכל מיני חנויות. נדנדתי ושאלתי ונדנדתי, ובסוף – שלשום (ב-3/5/18), התברר שהוא אכן הגיע. איזה כיף).

אז למרות שקראתי אותו כמה פעמים, בכל זאת – רציתי לקרוא אותו כ"ספר", ולנסות לראות אם אני עדיין מתלהב ממנו גם כשהוא "ספר" אמיתי, שיצא לאור ושאפשר ללכת לחנות ולקרוא אותו.

בקיצור, המכתב הזה נכתב לך על ידי כקורא. קורא סתם, שמנסה להיות לגמרי אובייקטיווי, ולא כמי שמכיר כבר כל מיני חלקים מהספר. (ברור שאני לא יכול להיות לגמרי אובייקטיווי, הרי מדובר בספר שלך. אבל באמת ניסיתי לשים את עצמי כקורא שמקבל ספר חדש, ומנסה להבין אותו).

ככה קראתי עכשיו את הספר.

היה כל כך כיף.

על כל אלה – חשוב לי לכתוב לך תודה.

תודה.

חיים

*** חיים ארמון הוא גאון. במשך כל חודשי הכתיבה האחרונים שלחתי לו את טיוטת הספר, שמשתרע על פני שלושים שנה, (אתם מדמיינים כמה זה מסובך ומורכב?) איזה עשר פעמים כדי שיבדוק אם לא טעיתי בשמות גיבורי המשנה, (ברור שטעיתי) בתאריכי האירועים, (ברור שטעיתי) כל מיני פרטי מכוניות, (נו, ברור) קיטלוגי ספרים, פירמות, ז'רגוני דיבור ועוד ועוד. אין לתאר.
וכאילו זה לא מספיק שהוא הציל אותי חזור והצל, הוא גם ביקר כבר באיזה 20 חנויות ספרים, כדי לוודא שמתייחסים יפה לרך הנולד.

כלומר, לא מדובר רק באיש גאון שהוא אנציקלופדיה מהלכת, אלא באיש מקסים, רגיש ונדיב באופן שאין די מילים לתאר. תודה כל כך, חיים אהוב.

בתמונה, חיים קונה תאומים. (כהזדהות עם אחת התמות המרכזיות בספר)

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן