שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

איריס יקרה (2)

איריס יקרה (2)
"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה"
(אז יש בפסוק הזה גם יואל, גם איש גם אשה וגם ציפורה, [וגם משה…] )

קריאה ראשונה, מהדיגיטל.
[כבר קראתי כמה וכמה ספרים בדיגיטל. לא קורא יותר כך. אני צריך ספר לקשקש עליו, לסמן אותו, ולא מפני שגברים צריכים לסמן טריטוריה, לא כל הגברים מואילים ((תרתי משמע [שימוש בטכניקה שלך, לפחות פעמיים בספר, טכניקה שלא קורצת לאינטליגנציה של הכותב])) לסמן טריטוריות על ידי תקיעת יתדות ופיזור טפטפות סביב הרכש החדש שלהם…
צריך לקריאה נוספת עם דף נייר וסימון הערות ודפדוף קדימה ואחורה. אעשה זאת אחרי שאקנה עותק נייר. אבל בינתיים אכתוב שאשר תעלה המקלדת, כי זה כבר בבטן שלי, וגם ככה יש לי בטן מלאה [תרתי משמע, כנ"ל] אני לא איש ספרות, אלא היסטוריון שקצת מציץ לכם, אנשי הספרות. [מהצד של יואל, גם הוא היסטוריון. אבל היסטוריון אינו פוץ [תרתי משמע, כנ"ל] חסר רגישות ורגשות. (נעלבתי בשביל יואל, סתאאם) ] ואחרי ההצטנעות המרהיבה – "איש אשה ציפור" נשאר נובלה. נובלה ארוכה אולי, [ובדגיטל זה 217 עמודים ולא שלוש מאות ועשרים] אבל נובלה מרהיבה. שבמרכזה יותר "נושא" מאשר עלילה או עלילות הסובבות דמויות. הרי ב"גבר אשה ציפור" שתי הדמויות הראשיות [[שכל השאר רוקדים סביבם, מכפילים אותם או משמשים ראי שלהם כמו דליה ב', מת על דליה ב' הזו, הלוואי עלי כפילה שמהדהדת את ה"מצד שני" שלי, (או בעברית של בית שערים: את ה"מאידך גיסא"). לצד דמויות התאומים שמקיפים אותן. אפילו לוורודת הלחיים שהתעקשת שלא לתת לה שם מצאת כפיל של "איש פפיון". שלא לדבר על כפילי הארועים שבחלומות. אה, את צודקת התפלק לך שם לוורודת הלחיים, בובת הברבי שהמצאת כדי לקנא בה קצת: "אליענה": אעלק שם: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" ]] כל הדמויות האלו אינן באמת דמויות אלא יצוג של "טיפוס", אולי אפילו "אבטיפוס", שלא לדבר על כך שהנובלה משולבת בשירה ו"מאתגרת את גבולות הז'אנר" של שירה לא פחות משהיא עושה את זה לרומן. לא רק שמות הפרקים והמנוני הסיום אלא גם גם חלקים שונים מהטקסט עצמו הם סיפורשיר או שירסיפור. האריגה שתי וערב עם "שירה" עולה במיוחד מאירועים מכוננים שכבר הצעת לפני כולנו בשירים שלך, כבר בשחרחורת. ועוד אחזור לזה.

נובלה שמנסה לבחון בפעם ה 7,619,483,505 [אוכלוסיית העולם הנוכחית, נכון לרגע כתיבת הדברים] את המושג אהבה, אבל בדרך שעוד לא עשו עד היום. דרך שאת מעיזה ללכת בה כי את מעיזה להשתמש במילים ובדימויים שרק היום מעיזים להשתמש בהם. יותר נכון שרק איריס אליה כהן מעיזה להשתמש בהם.
דליה לא עשתה את זה לפני מתי, הילד שלה. שאצלו היא צנועה וחסודה ומסבירה ש"לך ת7דיין" זה קללה, וכשהיא מסבירה לו את "ת7דיין" היא עושה את זה בצניעות של מתנחלת. [אוף, לא מוצא את המשפט בדגיטלי הארור הזה, וחוצמזה שתראי שאני לא מסוגל לאמר את המילה הזו שנמצאת בספר 777 פעמים]

אנחנו הרי מכירים חלק מהסיפורים מתוך השירים. לפחות חלק מהאנשים, ואת הכאבים הגדולים שכבר הפכו לעומדים בפני עצמם. השלד עליו נמתח הדיון במושג "אהבה" הוא שלד אוטוביוגרפי. אי אפשר לא לראות. אנחנו הרי מכירים את אבא שלך ואת אמא שלך ואת המעבר מיסוד המעלה לחיפה ואת הנוראות של העיקול ההוא. ואת התמונות של איריס השחרחורת עם אמא ובלי אמא מהפייסבוק. איריס שהופכת לדליה. את ממש תורמת את הגוף הביוגרפי למדע הבירור של "מה זאת אהבה" אחרי שכבר דנו בעניין הזה 7,619,483,505 פעמים, והוכחת שאין ברייה אחת דומה לחברתה, כי עוד לא מיצינו.
ובשביל לנסות ולמצות את הדיון ב*נושא* הנובלה את לוקחת את הגופים עד סופם ומגלגלת אותם על המיטה ובכל מקום מכל צדדיהם ומנסה את שפת האהבה שלהם, של הגופים. ומניחה מולם את האהבה שמתקיימת כשדליה מתגעגעת, עד גבול הקנאה, (שלה. בעי"ן, ובאליענה) ושלנו (באידיוט הזה יואל שכל כך נאהב ובדליה שיודעת לאהוב באהבה הזו) האהבה נבחנת עד גבול הקנאה ומעבר לה עד גבול ההשלמה. למעשה דליה מקריבה את הגוף (שלה) על מזבח אהבתה ליואל. שבאמת לא מבין מה זו אהבה. ומסתפקת בעונג ובחיבור הפיזי שהנפש לא תימלא ממנו. ואת לא חותכת. אבל רומזת קצת שעונג זה לא אהבה. סוג של שפה אילמת של מי שאין לו מילים אלא *גוף עובדות* מרהיב, וזהו.

אלו רק הרהורים ראשונים. כבר התחרטתי שכתבתי.
ושכתי לומר שבעצם זה "גבר, אשה-ציפור"

ועוד לא אמרתי וגם לא אומר. מה אני חושב על זה כגבר.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.
לייקהציגי רגשות נוספים


השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן