בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / 24/4/18 אסון בנחל צפית
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

24/4/18 אסון בנחל צפית

27/4/18

1. "אמא, מה זה היפותרמיה?" אסף שואל בזמן שהמגבים גורפים מים חומים ועכורים מהשמשה הקדמית. אנחנו בדרך לחוג. ברדיו דיווחים על האסון. "כשהגוף מאבד חום," אני עונה. מתיזה עוד מים על השמשה. שוב מפעילה את המגבים. "לכמה?" לכמה מה?" איבדתי אותו. "כמה מעלות זה היפותרמיה?" "32 אני חושבת." "זה מסוכן?" "כן, מאד." "אי אפשר להעלות להם את החום בחזרה?" הוא מתחנן על חייהם של "שבעה פצועים במצב אנוש." "לפעמים זה מאוחר מידי," אני מבינה שמעכבים את ההודעה על דבר מותם, "כן, זה נורא." אני אומרת לו והוא אומר, "טוב, נספיק לקנות פיצה?" ואני חושבת, הוא צודק. כמה בעתה יכולה נפש ילד להכיל. כמה אימה אנחנו יכולים. כמה צער.

2. תמונה: אני בת שמונה וחצי. איתי עוד עשרים ילדים, תלמידי כיתה ג', בית ספר נחשוני החולה. שנים אחר כך יהרג ניב בתאונת מלגזה וסיגל בתאונת דרכים. ניוותר תשעה עשר. אבל בחורף של שנת 77 אנחנו עשרים ואחד ילדים בטיול ספונטני לנהר הירדן, הגובל במושבה ממזרח. פטפטת ושירי לכת, אנו הולכים ברגל, הופה הי, הופה הי, אין פה סיסמה ודגל, הופה הי! – בראש צועדת המורה ג'נט. ג'נט היא מורה חיילת וכולנו כרוכים אחריה, מעריצים אותה. היא יודעת הכל. הכל. את כל השירים. את כל הסיפורים, את כל התורה כולה והיא בת 19 והיא המורה הכי יפה בבית הספר, מה בית ספר. המורה הכי יפה בכל העולם, למרות מדי הזית הכעורים. (שנים אחר כך אתגייס בעקבותיה לחיל החינוך.) בקיצור, חורף, שיא החורף, אבל איך אפשר ללמד מולדת בלי לצעוד בשביליה? אנחנו מדדים בין השלוליות. חוצים את הרחוב הראשי, יורדים לכיוון חלקות המטעים בואכה הירדן. עצי אגוז ענקיים מיתמרים מעלינו. בצידי הדרך מטע שזיפים צהובים ומטע תפוחי אורליאנס. ופתאום, עד היום לא ברור לי איך זה קרה, כולנו שקועים עד ברך בתוך בריכת בוץ, עיסתית. גשם זלעפות הופך את העיסה לבלילה, האדמה נוזלת לנו מתחת לרגליים. אנחנו מנסים לצאת, ונופלים וניגפים פנימה. בהלה בת שמונה וחצי. עשרים ואחת בהלות. אין לתאר.

המורה ג'נט לא ידעה שכשהירדן עולה על גדותיו, אין יותר גדותיו. גם במרחק עשרות מטרים מנתיב זרימת המים, חוזרת אדמת העמק להיות הביצה הטובענית שהייתה שלושה עשורים קודם. צרחות הבהלה נרגעו כשאחד מאיכרי המושבה שמע אותנו, משך והעמיס אותנו אחד-אחד אל העגלה הרתומה לטרקטור שלו.

3. מישהי כתבה לי, "אני שונאת הגרלות" וישר כתבתי לה: "גם אני." אף פעם לא זכיתי בשום הגרלה, גם לא במשחקי המזל הכי פושטים בימי הולדת, תמיד היה חסר לי מספר אחד, אות אחת, ציור אחד, תמיד הייתי מתבוננת בקנאה בילדים שקפצו בהתלהבות, צועקים "בינגו" "בינגו", מנופפים בדף המחורר. אף פעם לא היה לי בינגו. גיסי, אגב, הוא ההיפך הגמור שלי. מגרילים כרטיסים למדונה? בינגו. כרטיסים ליורודיסני? בינגו. אופניים? בינגו. קולגייט לכל החיים? אם הייתה הגרלה כזאת, אז גם אותה הוא היה לוקח. לא משנה. למה אני מספרת את זה? אולי בגלל אמא שלי. אתמול אחרי הוודע האסון היא התקשרה אליי ואמרה לי, "טוב, נבטל את הנסיעה לחמת גדר." "למה, אמא?" לא הבנתי. היא חיכתה לנסיעה הזאת. יש לה כאבים נוראיים ברגליים. "את לא רואה חדשות?" היא אומרת לי, "למה להתגרות בגורל?"

4. "אמא, איפה זה נחל צפית?" "בערבה." שתיקה. "היית שם?" "אני חושבת שלא. לא זוכרת. אולי כשהייתי בתיכון." שתיקה. "אמא –" "כן?" שתיקה. "אני חושב שאת צריכה לקחת את האוטו לניקוי רציני."

בתמונה: נוף ילדותי ביסוד המעלה.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן