שחרחורת סופרת ומשוררת
אז יושב לו איש אחד, נדמה לי שלא מאד צעיר, מן הדרום, מתחיל לקרוא את "דושינקא". כבר בפרק הראשון קורה לו משהו. משהו לא מסתדר לו עם "הסופרת שכתבה את "מכתוב". (איך היא הגיעה לרעיון הזה?) הוא תולש דף מהמחברת הצהובה שברשותו, מחפש ומוצא עט, ומשרבט כמה הגיגים וטענות על הדף. כשהוא יורד במדרגות הבניין הוא נתקל במי שהוא מדמה כדימה וכמרינה שלי. הוא שומר את המחשבות, כותב אותן, ממשיך וקורא, ולא מבין, (אני תוהה, האם ביקרת במרוקו?) וכועס (לשם מה המסע הארוך הזה ברכבת?) ומסיים בהתרגשות (זה ספר גדול! גדול! אני אומר לך) וכותב עוד מהרהורי ליבו, מחייו האישיים, ומכניס את הדפים הצהבהבים ואת הכתבות למעטפה, מדביק בול, ושולח.
מרגש שאין מילים, בחיי.