בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / כָּעֵת אֲנִי יָכֹל לָשׁוּב לָעִיר הַזֹּאת; חמש מחשבות על "איגרת אל הילדים"
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

כָּעֵת אֲנִי יָכֹל לָשׁוּב לָעִיר הַזֹּאת; חמש מחשבות על "איגרת אל הילדים"

חמש מחשבות על "איגרת אל הילדים" של אלי אליהו (עם עובד 2018)

אבל קודם גילוי נאות: אלי אליהו היה עורך 'מכתוב' שלי. גילוי נאות נוסף: שירתו הייתה עילאית בעיני גם לפני-כן.

 

1. על הפליאה

נדיר שמשורר, גם אם לא צעיר מאד – אלי אליהו היה בן 38 כש"אני ולא מלאך" ראה אור – מצליח להוציא תחת ידיו ספר ביכורים שהוא יצירת מופת. יהיו שיחלקו עליי, אולי, אבל אני איתנה בדעתי. אני כמובן לא היחידה שחושבת כך. המבקרים המחמירים ביותר היללו, הספר זכה בפרסים רבים ונמכר במספר מהדורות וכו. עוד אציין כי ניכרת השפעת הפואטיקה (מבחינה תמתית ועוד יותר מבחינה סגנונית) של אלי אליהו על משוררים רבים בני גילו וצעירים ממנו, ואני בכללם. שיטוט קצר בספר הפנים יעלה דוגמאות לא מעטות לכך. כך או כך, לא זה העניין. ביקשתי לומר שאפשר היה להניח שמפיסגת ביכורים כזו אפשר יהיה רק לרדת, ולא הוא. מספר לספר אפשר לחזות בהתפתחות כה מרשימה בשירה של אלי אליהו, בשכלול מנגנוני הכתיבה שלה, יופיהּ וכוחהּ. אלי אליהו הניח לפתחנו ספר כביר, אין די מילים לתאר, ובדרך כלל לא חסרות לי מילים, ואני ממליצה מאד לקרוא אותו עם וביחס לשני ספריו הקודמים.

2. על ההתפתחות

אם בספרו הראשון, "אני ולא מלאך" כפי שגם מעיד עליו שמו, שקוע המשורר בהווית האני, הבודד, היחיד, הספר כולו נקרא לי כחוויה אינטרוספקטיבית ממושכת, "בָּאתִי לָעוֹלָם בְּגוּף רִאשׁוֹן/ יָחִיד. עוֹד לֹא/ הָיָה לִי אֱלֹהִים" (בראשית, אני ולא מלאך), ובמרכז ספרו השני, שוב כשמו, 'עיר ובהלות' עומדת היציאה החוצה, מהבית אל העיר, מהרווקות אל ההורות, סוג של מסע שסופו מי ישורנו:  "בּוֹאִי נַפְשִׁי (טְרֶמְפִּיסְטִית תְּמִימָה/ שֶׁאָסַף הַגּוּף), בּוֹאִי נֵצֵא לַמַּסָּע שֶׁמִּמֶּנּוּ/ לֹא נָשׁוּב." (כל עוד נפשי, עיר ובהלות) הרי שבספרו השלישי, 'איגרת אל הילדים' מרחיק המשורר לכת, ולא רק לכת, כי אם גם מעוף. בשירים רבים נדמה כי המשורר אימץ נקודת תצפית גבוהה המשקיפה על העולם מלמעלה, כברחיפת ציפור, כמו בשיר השיבה למשל: "שָׁם שָׁפְכוּ / הַשָּׁמַיִם עַל רָאשִׁי אַשְׁפַּת כּוֹכָבִים, שָׁם נִרְמְסָה/ הַלְּבָנָה תַּחַת שַׁעֲטַת הָעֲנָנִים" לפעמים אפילו נדמה היה לי שהמשורר מסתכל על ההווה, על חיינו כאן, מן העתיד, כמו בפתיח השיר על פני מים רבים: "אַתֶּם, הַיּוֹרְשִׁים מֵאִתָּנוּ אֶת הָאָרֶץ, הַכֹּל/ הֵכִין אֶתְכֶם לְהֵעָדְרֵנוּ" או כמו בסיפא של השיר הגאוני אלה היו החוקים: "אֵין זוֹ חָכְמָה/ לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,/ מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם. // אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה/ שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם."

 ההתפתחות הפואטית הזאת ב'איגרת אל הילדים' הולידה, לטעמי, שירים גבוהים מאד, רחבי מבט ויריעה, ומגביהים מאד. זאת תחושה שמלווה אותי שנים בקריאת שירי 'אהבת תפוח הזהב' של רביקוביץ' ו'חמדה' בפרט, מעין וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהּ שכזה.

 

3. על  השירה

שאלות על תפקידה של השירה, תכליתה, חיוניותה, מופיעות בכל שלושת ספריו של אלי אליהו. כמו בהתפתחות התמתית שציינתי קודם, גם השירה עוברת מטמורפוזה, ואם ב'אני ולא מלאך' מדובר בשירה אישית ופרטית מאד, כמו בשיר ב'מה להתחיל': "אוּלַי אֲנִי צָרִיך לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,/ לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?/ אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק/ שֶׁהִצְטַּבֵּר עִם הַשָׁנִים/ (…) כְּדְי שֶתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפָּת נַפְשִׁי/ כְּאִלוּ לֹא דַּרְכוּ עָלֶיהָ/ מֵעוֹלָם" (במה להתחיל, אני ולא מלאך) הרי שכבר ב'עיר ובהלות' היא משתנה, גדלה ואוזרת כוח ויוצאת החוצה ופונה, למשל, כמו בשיר 'המלצה', אל השולחים ידם בכתיבה: אַל תִּהְיֶה מְשׁוֹרֵר./ קָשֶׁה לִחְיוֹת כָּכָה -/ כָּל דָּבָר מְסַמֵּל/ דָּבָר אַחֵר./ (…) לְמַד דְּבַר מַה שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ תּוֹעֶלֶת./ (…) (המלצה, עיר ובהלות)  כלומר, השירה צוברת נפח ובהפוך על הפוך, דווקא צוברת השפעה, שהרי המשורר משתמש בשיר כדי לדבר על ליבם של המשוררים, הרי שב'איגרת אל הילדים' עוד מרחיק המשורר לכת ומלבד שירים פוליטיים חברתיים רבים התופסים מחזור שלם בספר הזה, מחזור הנקרא 'אם היו כל הימים דיו' (כבר אדון בו) מטיל המשורר על השירה תפקידים מחייבים וכבדי משקל, ויוצא מזירת הספרות אל הזירה הפוליטית, כמו בשיר 'אשמה' למשל, שבו הוא כותב: "כָּל הַקַּיִץ רָעֲמוּ תּוֹתָחִים/ וִילָדִים נָסוּ עַל נַפְשָׁם.// וּמַה עָשִׂיתִי אֲנִי?/ כָּתַבְתִּי שִׁירִים,/ בַּלַּיְלָה,/ לְבַד.// וְלֹא הָיָה בְּכֹחָם/ לְהוֹשִׁיעַ,/ אפילוּ/ יֶלֶד אֶחָד." אמנם המשורר מגיע מהר מאד למסקנה כי השירה אינה יכולה לתפקידים שהטיל עליה, אולם עצם הציפייה ששירים יחוללו איזה שינוי חברתי, תודעתי, פוליטי, מעידה על שינוי תפיסתי מכריע, פריצת 'תחומי האחריות' של השירה, אם אפשר להגדיר את זה ככה, בטח ביחס לספריו הקודמים, שבהם אמנם נדונו נושאים פוליטיים, אבל הם הוצגו מזווית אישית מאד, זהירה, ובלית נימת התוכחה הנוקבת, האמיצה לטעמי, המתלווה לשירי הספר הזה.

ואולי זו המילה שחיפשתי. אומץ. השירים ב'איגרת אל הילדים' אמיצים מאד. כבר אגיע לזה.

 

4. על הנבואה:

הספר 'עיר ובהלות' נפתח בשיר 'בריחה'. כמו יונה הנביא נס המשורר מהשליחות שהוטלה עליו, וכך הוא כותב: "עַכְשָׁו עַל כְּבִישׁ נִמְתַּח לְאוֹר הַלְּבָנָה אֲנִי / נִמְלַט כְּאִלּוּ יֵשׁ אֵיזוֹ תַּרְשִׁישׁ מֵעֵבֶר לַפִּנָּה. / נִלְפַּת בָּאֱמוּנָה שֶׁהַתְּנוּעָה הִיא זְמַן, אֲנִי / סוֹחֵט אֶת הַדַּוְשָׁה לְהִתְרַחֵק מִבְּשׂוֹרוֹת / הַבָּשָׂר, מִנְּבוּאוֹת הַתּוֹרָשָׁה." (בריחה) חלקים נכבדים מהספר 'עיר ובהלות'  מתארים את תנועת ההמלטות מן השליחות, הבהלה מכובד השליחות, מן הכורח לשאתה. את 'איגרת אל הילדים' מובילה הקבלה, הכניעה לתפקיד שהושת עליו. וכך כותב המשורר בשיר שיבה: "כָּעֵת אֲנִי יָכֹל לָשׁוּב לָעִיר הַזֹּאת. פָנָסִים/ מְהַסְּסִים יָאִירוּ אֶת הַכְּבִישׁ וְקוּרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת/ יִמַתְּחוּ כְּמַלְכֹּדֶת עַכָּבִישׁ. (…) מֵחַלּוֹנוֹתֵיכֶם/ שִׁלְשַׁלְתִּי חַבְלֵי מִלִּים/ לִבְרֹחַ. אָנָּא/ בְּכֹחַ." כלומר, המשורר שב מן הבריחה, מן ההמלטות, ומקבל עליו את השליחות, בתקווה ענווה ובצניעות, שמאפיינת את כל שירתו של אלי אליהו, שיהיה לו הכוח לעמוד בה.

ומהי אותה שליחות? אם ב'עיר ובהלות' נדמה כי בראש ובראשונה מדובר במצוות ההמשכיות הבין דורית, במצווה להיות אבא, כמו בשיר בריחה שהוזכר כבר, מצווה להפיץ את "בְּשׂוֹרוֹת  הַבָּשָׂר" ואת "נְּבוּאוֹת הַתּוֹרָשָׁה" ובמצווה להעמיד אחריו ירושה, כמו בשיר הנושא את אותו שם: אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ דָּבָר. מַה יָכֹל לָדַעַת/ עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב/ עַל עִקְּבוֹתָיו. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה/ (…) אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד/ אוֹתָךְ דָּבָר עַל הָעוֹלָם, בִּתִּי. זוֹ יְרֻשָּׁתִי. (ירושה, עיר ובהלות) הרי שב'איגרת אל הילדים' מתרחבת השליחות והמשורר פונה אל הילדים כולם, כפי שמעיד שמו של הספר, ואחרי שהוא פונה אל הילדים, שהם העתיד, כמובן, פונה המשורר אל העם, אלינו, ונוקב בנו תוכחות, משקף לנו את המציאות העגומה, הנרקסיסטית, החולה – בחתירה לשנותה. כך בשירים פוליטיים מובהקים כמו  'אליבי':  "אִם יִשְׁאֲלוּ עַל הַיֶּלֶד שֶׁהֻצַּת בַּלֶּהָבָה, יֵשׁ לָנוּ אָלִיבִּי/ מֻשְׁלָם. עֵינֵינוּ לֹא רָאוּ וְיָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם." המתאר את רצח הנער אבו חאדר, ו'גבעת עמל': "וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת חַסְרֵי הַיֶּשַׁע/ וְאֶת הַמְּגֹרָשִׁים מִבֵּיתָם וְיָדַעְתִּי/ כִּי לִפְעָמִים הַחֹק הוּא הַפֶּשַׁע/ וְלֹא כָּל הַשָּׁפוּךְ הוּא דָּם." המתאר את השתלטות הטייקונים על שטחי נדל"ן, 'לאן נעלמו הילדים': "עַכְשָׁו שׁוּב שׁוֹאֲלִים לְאָן נֶעֶלְמוּ הַיְּלָדִים. אוֹמְרִים/ שֶׁחָטְפוּ אוֹתָם בְּמִרְמָה מִבָּתֵּי הַחוֹלִים. אֲחֵרִים/ טוֹעֲנִים שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם." העוסק בפרשת חטיפות ילדי תימן. והפועלים, העוסק בהפקרות ובזלזול בחיי הפועלים הזוטרים בשטחי הבנייה: "אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם נִגָּפִים בַּפִּגּוּמִים, נֶחְבָּלִים/ בַּחֲבָלִים, נוֹטְפִים כַּעֲטַלֵּפִים מִכִּתְפֵי הַמְּנוֹפִים."

'כיפות ברזל' הוא שיר תוכחה שמגדיל לעשות ונקרא כפסוקים הלקוחים מספר ירמיהו: "שִׁנָּנוּ כְּחֶרֶב לְשׁוֹנֵנוּ/ מִלּוֹתֵינוּ כְּלַהַב סַכִּינִים/ אָטַמְנוּ חַדְרֵי לִבֵּנוּ/ כִּפּוֹתֵינוּ הָיוּ לְבַרְזֶל (…)" הזכיר לי את  "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם." (ירמיהו יז)   

 

5. על התרגומים

בספר הזה מוכיח אלי אליהו שהוא לא רק כותב מחונן, כי אם גם קורא מחונן. אין לי דרך אחרת להסביר כיצד הוא בוחר לתרגם, בזה אחר זה, שירים כל כך נהדרים, חשובים ומרתקים מרחבי העולם, שירים שלרובם, אני חושבת, זהו התרגום הראשון לעברית. איך הוא מוצא דווקא אותם? איך הוא מצליח לדייק את הזרות, עד שכל כך הרבה פעמים אני מתקשה להאמין שהשיר לא נכתב בעברית.

קחו למשל את  השיר המשעשע של טד קוסר: 'לִבְחֹר קוֹרֵאת' או את השיר הלופת של ויליאם מתיוז, 'משלחת חיפוש' הלב שלי נפל. או את מכתב לפקיד העירייה של פרדריק א. רייט ועוד ועוד.

יותר מכולם אהבתי את 'במקום שמעולם לא הייתי בו' של א.א קאמינגס שמסתיים בשורות אלמותיות, שלא יוצאות לי מהראש יותר משנה, אז פירסם אלי אליהו את התרגום בדף הפייסבוק שלו: "(אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מַהוּ בָּךְ שֶׁפּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר; / רַק דְּבַר מַה בִּי מֵבִין כִּי קוֹל עֵינַיִךְ עָמֹק/ מִכָּל הַוְּרָדִים) לְאַף אֶחָד, אֲפִלּוּ / לַגֶּשֶׁם, אֵין יָדַיִם כֹּה קְטַנּוֹת"

 

אלי אליהו

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן