שחרחורת סופרת ומשוררת
קטן ככל שהוא, מחזיק המפתח הכל. אני חושבת על הרגע שבו שיכפלתי מפתח לאהוב ליבי. שיכנס לדירה שלי, אליי, מתי שהוא רוצה. אני חושבת על הרגע שבו הוא השאיר לי מפתח בארון החשמל, שאוכל לנוח במיטתו עד שיחזור מהעבודה. כמה קרבה יש במעשה הזה, כמה אמון. אני חושבת על הרגע שבו איחדנו מפתחות, פתאום יש בית אחד, ולכולם אותו מפתח. זה בעצם רגע התהוות המשפחה. והרגע הזה שבו אתה מוסיף עוד מפתח לחישוק המתכת הזעיר, והנה, יש לך שני מפתחות בצרור, ושלושה וארבעה, החיים שלך מתרחבים. ואיך אנחנו זוכרים היטב את הרגעים שהגענו לבית ולא מצאנו את המפתח, או שננעלנו בחוץ, או ששכחנו לקחת מפתח או שהלך לאיבוד המפתח. כמה תסכול וחוסר אונים יש באין מפתח. ועל הצימוד מפתח הלב, אני חושבת. הוא בוודאי לא מקרי. ומפתח העניינים. ואני חושבת, כל ספר הוא מפתח. כל ספר הוא מפתח. ולא סתם אומרים, "פותח ספר." כל ספר פותח לקורא בית להיות בו, לשעה קלה, לימים ארוכים. הקורא מחזיק במפתח. ורונית מטלון השאירה אחריה מפתחות אליה פנימה, אל המחשבות שלה, אל הילדות שלה, אל העבר שלה. אל האישה הגדולה, המבריקה, הזוהרת שהייתה. אנחנו יכולים להכנס ולצאת אליה וממנה. צרור ספרים השאירה לנו.