אֲנִי מִשָּׁם – מִכְּפָר הָרוּחוֹת הַקְּטַנִּים – הרצאה שלי בכפר יובל

…
אֲנִי מִשָּׁם –
מִכְּפָר הָרוּחוֹת הַקְּטַנִּים,
עַל גִּבְעָה אַחֲרוֹנָה שֵׁם עָמְדָה טַחֲנַת הָרוּחַ
וְשָׁמַיִם תָּלוּ עַל כְּנָפָהּ עֲנָנִים מְהוּלִים בְּעָשָׁן.
וְהָלַךְ הָרוּחַ וּבָא הָרוּחַ.
אֲנִי מִכְּפָר המַקִישׁ בְּכַפּוֹת שֶׁל עֵץ
אֲנִי מִשָּׁם."

(לאה גולדברג, ששוב כתבה את השיר שאני רציתי לכתוב.)

אתמול חזרתי לכפר יובל, כפר הולדתי, והצפון הרחוק מעולם לא היה קרוב יותר. אחרי ההרצאה, שהייתה מרגשת במיוחד, מול אולם מלא בפנים מחייכות וגאות, אמא שלי ישבה בשורה האחרונה ולא פעם תפסתיה צוחקת, ורווח לי, כי אמא היא אמא, שתהיה לי בריאה, כל כך שמחתי כשהציעה ביוזמתה להצטרף אליי – נסענו לבית של דוד אברם, האח הקטן של אמא שלי, שנישא לבת כפר יובל וקבע בכפר את ביתו. כל הערב דיברנו על הסבתא הגדולה שלי, סבתא אסתר, על החלומות עליה, ים געגועים רבים, עד סוף ימיה מכרה ירקות בחנות זעירה במרכז המסחרי של קרית שמונה, כל יום, כל יום, הייתה רותמת את שתי רגליה ומטפסת על הגבעה שהיא גרה למרגלותיה, קריית שמונה גבעות סביב לה, ואיך תמיד בגרושים שהרוויחה הייתה קונה לנו מסטיקים עגולים צבעוניים שבקושי נכנסו לפה, וקרמבואים בכל מיני טעמים וצבעים, אוי, אלוהים, כמה אהבה ומתיקות היו בתוך הלב של האישה הזאת, ועל סבא אליהו דיברנו, סבי הטוב, החרוץ, יגע כפיים שעבד מבוקר עד ליל ואהב את האדמה ועבד אותה והיא אהבה אותו בחזרה וכמה השפיעה עליו מטובה, באמת סיפורי יבול יוצאי דופן, ממש אגדתיים, ועל עדר הצאן שרעה באהבה גדולה, איך היה מוביל את הכבשים בהרים ובשדות ונתן לכל אחת שם, אחת רחל, אחת רוחמה, עוד ועוד, עשרות רבות של כבשים, שאת כולן הכיר ואת כולן זכר, עד שבליל חורף אחד, יום שזכור לדיראון במשפחה, נגנב העדר כולו, ואיך נשבר לו הלב, נשבר נשבר, דבר לא הצליח לאחותו, דיברנו עד חצות, עד שנפלנו מעייפות.

היום בבוקר עצרנו בבית של סבתא אסתר, זכר צדיקה לברכה, בקריית שמונה. הבית כבר לא שייך לה, ובכלל נראה כאילו לא שייך לאף אחד. ומה השתנה? ובכן, הכל. איכשהו נראה לי הבניין נמוך יותר, והשמיים רחוקים יותר והעשבים קלושים יותר וגן השעשועים שמח פחות. רק העצים, כדרכם של עצים, חייכו אלינו בהבנה.

בתמונה, עם בנות כיתתו של אחי מכפר יובל.