שחרחורת סופרת ומשוררת
לכל אושר יש כתובת. הביקורת המופלאה של יותם ראובני למאותגרי הארץ:
"פלא": שירים שפועלים כמו אימוג'ים ויוצרים תחושת הזדהות מדויקת
הדוברת ב"פלא".
קובץ שיריה של איריס אליה כהן, מחכה ללידה — לידת בן, לידת שיר או לידת משמעות כלשהי. רבים מהשירים מפתיעים בעמקותם ומצטיינים בדיוק רגשי
יותם ראובני
זה עידן האימוג'ים. למה להתאמץ ולחפש מלים ולהרכיב משפטים, כשאפשר לבחור דמות מבין האימוג'ים המתרבים מיום ליום? ובכלל, למה יש צורך בשיר כדי שיבטא את העצב או את השמחה שאני חש, כשעומדים לרשותי אימוג'ים שאין מדויקת יותר מפגיעתם? עם כל הפרימיטיביות שלהם, הם מצביעים על דיוק רגשי, או לפחות שאיפה לדיוק רגשי, שמובעת בסמל או בהקשר שהוא מעורר.
עד כמה שהדבר מוזר, שיריה של איריס אליה כהן המקובצים בספרה החדש "פלא" פועלים לפעמים כמו אימוג'ים, ואין כאן שום כוונה להפחית בערכם. להיפך: שיריה מפתיעים בבגרותם, בעמקותם ובעיקר בכך שהם יוצרים אצל הקורא תחושת הזדהות מדויקת. אליה כהן רואה בחיים — ובשירים — פלא. היא עובדת את אלוהי ההשתאות. כל יום הוא יופי, צער או שיר. "שִׁירָה הִיא מַחֲסֶה, הִיא חֵיק/ מָקוֹם לְהִתְנַחֵם עִם רֶדֶת הַבְּדִידוּת/ לִמְצֹא בּוֹ מְנוּחָה", היא כותבת.
ניכרים אצלה השפעה חזקה של לאה גולדברג ודליה רביקוביץ ומדרך אמירה גבוה ובוטח, שהופכים את שיריה למטעמים, בחלקם. בחלק האחר מדובר כנראה בניסיון להשליט את התבונה על החומר השירי, וזה מה שהשירה אינה אוהבת.
הספר מוגדר "פואמות ושירים". שלוש החטיבות העיקריות שלו הן פואמות — "יולדות", "שיעורים בפרידה" ו"הודו". ואיך ייתכן שלא להתייחס אל הכל כפלא, אם "ביום שנולדתי, נחת האדם הראשון על הירח", כפי שהיא מספרת באחד השירים בפואמה "יולדות". השירים, שכלולים בפואמות, יוצרים תמונת חיים שלמה של אשה הרואה והמנסחת בדייקנות את מה שהיא רואה. ומעבר לכך: "הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה/ נִדְמֶה הָיָה שֶׁהָעֵצִים עָצְרוּ אֶת צְמִיחָתָם,/ וְגַם הָאֲבָנִים/ חָדְלוּ לְהִסְתּוֹדֵד/ בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה/ מִבַּעַד לַחַלּוֹן נִשְׁקַף סִימַן יָרֵחַ אֲדַמְדַּם/ כְּמוֹ מַכָּה/ נדַף כּוֹכָב/ וּמִשְׁאָלָה שֶׁנִּשְׁמְטָה/ הִתְפּוֹגְגָה עַד מְהֵרָה/ בָּעֲלָטָה".
עטיפת ספרה של איריס אליה כהן
עטיפת ספרה של איריס אליה כהן עיצוב כריכה : סטודיו דנה ציביאק / הוצאת משכל (ידיעות ספרים)
לאותה חטיבה שירית, "שיעורים בפרידה", שייך גם שיר מצמית על זרות, ניכור ואהבה, שבו כותבת המשוררת: "אַתְּ יְשֵׁנָה וּמִתְעוֹרֶרֶת/ בְּדִירָה זָרָה/ לְיָדֵךְ שׁוֹכֵב הַגֶּבֶר שֶׁפָּגַשְׁתְּ אֶתְמוֹל/ אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ, כְּמוֹ בִּתְמוּנָה/ עַל קִיר הַמּוּזֵאוֹן.." כאן קפץ אצלי שוב איזה אימוג'י מוכר, שמסמל את הסטוץ של אתמול בלילה. לסטוץ הזה אין שם ואין תואר. הוא גמר את כל מה שהוא היה. מה שנשאר הוא מאמץ להיפטר ממנו בצורה מכובדת, בלי לכעוס יותר מדי על הלילה האבוד.
אליה כהן סוחפת את הקורא אל תוך עולמה, והוא מתמכר בלי הגבלה, בלי רצון אחר מלבד להיות בתוך השיר שלה. אכן, פלא. שיריה מפריכים את הגישה שלפיה מדובר בשירה נשית — כנראה כזאת שנכתבת על ידי נשים ונקראת על ידי נשים. בעיני, יש רק שירה אחת, כשהיא טובה, ואז ממילא אין שום תפקיד למין של הכותב/ת.
אחדים מן היפים שבשירי הקובץ נמצאים בפואמה "יולדות", שלכאורה מבטאת ציפייה ללידה אבל יוצאת מחדר היולדות ומהכאב והחרדה של יולדת אחת כדי להיות קולה של היולדת ההיולית, שממנה אנחנו באים: "בַּחֲלוֹמֵךְ אַתְּ מְיַלֶּדֶת אֶת עַצְמֵךְ/ וְהִיא, וְהִיא, וְגַם אֲנִי וְאַתְּ, יוֹלְדוֹת אוֹתִי,/וּכְבָר אֲנַחְנוּ מִתְרַבּוֹת פִּי שְׁנַיִם וּפִי אַרְבָּעָה/ וְחוֹזֵר חָלִילָה, אַתְּ כְּבָר/ רַבָּה וַעֲצוּמָה וְגַם אֲנִי/ וְאַתְּ עוֹלָה עָלַי וְעַל גְּדוֹתַיִךְ/ חֶדֶר שֶׁבַע מִתְמַלֵּא בְּשִׁטָּפוֹן שֶׁל כָּל מִינֵי אֲנִי/ וְאַתְּ אַחַר כָּךְ כָּל חַדְרֵי בֵּית הַחוֹלִים,/ אֲנַחְנוּ מְצִיפוֹת וּמוּצָפוֹת כְּשֶׁהָאֲנִי שֶׁלִּי וְהָאֲנִי שֶׁלָּךְ/ מוֹסִיף לְהִתְעַבֵּר, נִכְפָּל וּמִצְטַבֵּר." אלה דברים מפעימים ומרגשים, כמו במקומות רבים אחרים בספר.
אליה כהן מתעתעת בקורא שלה ובפרק 24 של "יולדות", הכתוב למנגינת "בלדה לחובש", קרב ולידה מתמזגים לשלמות שירית אחת. האירוניה והכנות חוברות כאן יחד. הנה נדרש לבוא חובש כדי להוליד עוד לוחם: בְּרַד כְּאֵב נִתָּךְ, בָּרָד כָּבֵד קָטוּעַ,/ וְהִיא נוֹתְרָה לְבַד, וְהִיא גְּלוּיָה לָאֵשׁ./ תַּצִּיל אֶת הַיַּלְדָּה, בִּקְּשָׁה אָז הַיּוֹלֶדֶת,/ מֵעַל הַיָּם הוּנַף יָרֵחַ כְּחֶרְמֵשׁ/ הַיּוֹם הוּא יוֹם מוֹתִי, בָּכְתָה אָז הַיּוֹלֶדֶת/ תַּפְסִיקִי לְהַגְזִים, אַתְּ רַק צְרִיכָה לְהִתְאוֹשֵׁשׁ."
קסמה של אליה כהן הוא בעיקר בכך שהיא לוקחת את הדברים המעוררים השתאות, ועושה בהם פלא בעזרת מלים מדודות, תוך שליטה והימנעות מכל רגשנות. הפלא שהיא מחוללת במלותיה אינו משאיר מקום אפילו לדוק של אדישות מצד הקורא. הוא נסחף מהעולם הסגור, מלא הכאב והתקווה, של היולדות אל "וְרָאִיתִי שָׂדוֹת בָּעֵינַיִם שֶׁל אִמָּא שֶׁלִּי/ וְאַבָּא לָחַשׁ יְעָרוֹת/ כּוֹכָבִים זָהֲרוּ וְאוֹרָם/ הִשְׁתַּטַּח עַל קִּבְרוֹת צַדִּיקִים/ בֵּין הֶעָבִים נָצְצוּ הָרוּחוֹת, עֲצֵי הַפֵּרוֹת/ נִשְׁפְּכוּ/ כְּמוֹ מַיִם, אַיָּלוֹת הִתְנַשְּׁקוּ/ בִּגְזָעִים כִּמְזוּזוֹת,/ הָרֵי כְּנָעַן שָׂמְחוּ וּבֵרְכוּ/ הַשָּׁמַיִם."
המשוררת גדלה בצפון הארץ והיא מזכירה בשיריה את קרית שמונה, כפי שהיתה כאשר אני הייתי בשירות ללא תשלום (של"ת) עם גרעין הנח"ל שלי בקיבוץ משגב עם. משהו מההוד של הצפון, מהדממה של ההרים ומהקסם של הזריחות עולה ובוקע מהשירים של אליה כהן.
הפואמה "הודו" היא השאפתנית ביותר בקובץ, הן מבחינת צורתה — שורות ארוכות וצפופות — והן מבחינת הנושא: "לִקְרַאת צֵאתִי, כְּשֶׁלְּפָנַי מַסָּע אֶל קְצֵה/ עַצְמִי, מֶרְחַק יָמִים רַבִּים, (אֵינִי יוֹדַעַת כַּמָּה זְמַן יִקַּח/ עַד שֶׁאֶצְלַח אֶת חַתְחַתֵּי הָעוֹר וְהַבָּשָׂר, דַּרְכֵי מָרָה/ מַהֲמוּרוֹת אָשָׁם, מוּסָר) "
אם לחזור לעניין האימוג'ים שהוזכר בפתיחה, הרי אליה כהן מצטיינת בדיוק רגשי כזה של אימוג'י, המנסה לשדר תמונה אחת ששווה יותר מ–1,000 מלים. למשל, "אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה/ שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב/ לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח,/ הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת/ צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים/ וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה,// לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים,/ הָעֲגוּמִים/ בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה."
מציאות מורכבת זו של עולים חדשים, שכובשת אותם השתאות חסרת אונים נוכח המקום החדש שאליו הגיעו, זוכה אצל אליה כהן לצילום ולבחינה דקה מן הדקה. "אני כבר בטח מחוסנת / אני אומרת לאחות שמכוונת / מזרקים שלופים / אל שריר זרועי", היא כותבת.
שיר הנושא של הספר, "פלא", כולו תימהון צרוף: "אַחֲרֵי שֶׁנֶּעֶתְרוּ הַכּוֹכָבִים וְהַשָּׁמַיִם נִשְׁפְּכוּ לְמַעְיָנוֹת,/ וְהָאֵלִים הַקַּדְמוֹנִים שֶׁהִתַּמְּרוּ עַד אָז נָפְלוּ מִחוּץ/לַזְּמַן, חֶלְקָם מָצְאוּ מִשְׁכָּן בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה, הָאֵשׁ/ הַפְּרֵה-הִיסְטוֹרִית לִחֲכָה אֶת עֵינֵיהֶם,/ ובְתוֹךְ שָׁרְשֵׁי הָאֲבָנִים נִקְווּ עַצְמוֹת יוֹנְקִים/ וְקוֹנְכִיּוֹת, קְלִפּוֹת בֵּיצִים, קַרְנַיִם, שׁוֹפָרוֹת."
האשה הדוברת בקובץ מחכה, מתוך כאב ומתוך השתאות, ללידה — לידת בן או לידת שיר, ועל כל פנים לידת משמעות כלשהי למעבר הכביר מהודו לקרית שמונה. עד השיר האחרון בקובץ, "צוואה", שומרת אליה כהן על מתח שירי, שמאיץ בקורא ללכת הלאה. ובשיר זה היא כותבת: "וְעַל קִבְרִי הַנִּיחוּ עֶפְרוֹנוֹת/ (כַּאֲבָנִים)/ סִירוֹת נְיָר (לִכְשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם)/ נֶטַע עֵץ, כְּדֵי שֶׁיַּצְמִיחַ צֵל.." ומה היא רוצה שייכתב על מצבתה? "נָחָה עַל שִׁירֶיהָ/בְּשָׁלוֹם."
.
