שחרחורת סופרת ומשוררת
הדרך לדבנקולום הייתה ארוכה עד מאד וירוקה עד מאד. מצידי הדרכים גבהו מטעי עצי הגומי (שמפיקים באופן דומה למייפל, כלומר, הגומי הוא נוזל המטפטף מתוך הגזע) ושפעת עצי הקוקוס, הפאפיה, המנגו והבננה מעורבבים זה בזה עד שקשה למצוא מין את מינו, צומחים מכל עבר, מעל ומעבר, וביניהם שדות אננס, הגדל, מסתבר, בערוגות שיחים נמוכי קומה. חלפנו על פני עוד כמה כפרים ועיירות הומות דוכני פירות צבעוניים ודברי מתיקה צבעוניים ומלבושים צבעוניים, העיניים מסתחררות, אי אפשר לתאר את הדבר הזה.
מכאן לשם אפילו סנל הנהג התבלבל ולא פעם עצר לשאול אם אנחנו בדרך הנכונה, וראו זה פלא, כולם כאן מבינים את בליל המילים המתמולל בפיו. לא ייאמן. אין סוף אנשים, וכולם מדברים מליאלם – שפת הורי, היפה, המתנגנת, הנשכחת. כמה מרגש לגלות שהשפה הזאת חיה וצוחקת ושרה ומלטפת ומנסה להכנס לתוך הפה העברי שלי.
כשהגעתי, לפני שעה קלה, קיבלה את פני קלה ובידיה מגש פרחים ואש, זר פרחי יסמין וקלה, שגם אחראית על הכנת סידור הפרחים היפהפה הזה, (כל הפרחים צומחים כאן בגינה), סימנה לי על המצח ברכת שלום ומזל מחומר זהוב (לא יודעת אם מצליחים לראות) שהיא מפיקה מקרצוף פיסה של עץ הסנדל בסלע שהרטיבה במים.
בעל הבית זיהה ישר שאני קוצ'ינית, וכששאל מתי אני חוזרת הבייתה, אמרתי לו שאני כבר בבית.
כן, זה עדיין מרגיש ככה.
שבת שלום ותודה עמוקה על הקריאות שלכם והתגובות החמות. האינטרנט פה במשורה, ואני מתקשה להשיב על כל הפניות. וגם מנסה לעשת אצלי את ההודו הזאת.
מָה זֶה בַּיִת? עֵץ צִפֹּרֶן, שֹׁרֶשׁ כֻּרְכּוּם
הֵד עֵינַי מַחְזִיר שִׁכְשׁוּךְ פּוֹלֵי קָפֶה
וּנְקִישׁוֹת דְּלִי הַמַּתֶּכֶת
בְּחֶשְׁכַת קִיר הַבְּאֵר,
אִמִּי שׁוֹתֶלֶת בִּשְׂעָרִי הִיבִּיסְקוּסִים
וְהֵם מַאֲדִימִים גַּם אֶת עוֹרִי
הַרְבֵּה לִפְנֵי הַזְּמַן הַזֶּה
גִּדַּלְתִּי בֶּחָצֵר גְּדִיָּה
הִיא שָׁתְתָה חָלָב מִתּוֹךְ פִנְכַּת הַקּוֹקוֹס
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת
מִתּוֹךְ כַּפּוֹת יָדַי
לְשֶׁמַע פְּעִיָּה רַכָּה
אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ בָּכִיתִי נְהָרוֹת כְּשֶׁאָבִי
הֵנִיף אֶת הַמַּצֶ'טָה
(מתוך הפואמה "הודו" ב"פלא-פואמות ושירים" ידיעות ספרים 2017)
