שחרחורת סופרת ומשוררת
ארוחה על עלה בננה
פעם, מזמן, זמן קצר אחרי שעברתי להתגורר ביסוד המעלה, אני לא אשכח את היום הזה, ישב אבי לסעודת הצהריים. על צלחתו נחה תלולית של אורז לבן שלג ובמרכזה קארי דגים זהוב וקוביות של מנגו בוסרי מתנוססות בפסגה, כתומות ומושלמות. רגע לפני שנהג אבי למשות באצבעותיו היחפות ממזלג או כף, בקומץ אצבעותיו בלבד, מעשר מן התלולית, ולדחוק אל פיו, ואחר כך שוב ושוב, אט אט לגרוף ולכלות את מנת יומו עד תומה, עד שרק דוק שמנוני, כתמתם מכסה את פני הצלחת – נראתה המנה כאילו יצאה ממטבחו של שף רם, א-לה אהרוני של אותם ימים. אלא שחברותי החדשות, טל ואבישג, אשכנזיות למהדרין, נכנסו לביתנו באותו יום כמעט בתום הארוחה, בעוד אבי יונק את שארית האורז וחתיכת הדג האחרונה אל פיו במזלג אצבעותיו, מלקקן וקם לשטוף בכיור, "מה זה, אין לכם כסף לקנות מזלגות?" השתוממה אבישג וטל אף הציעה בנדיבות, "את רוצה שאני אביא לכם משלנו?" שנים אחר כך התאהבו שתיהן במאכליה של אימי ועד היום הן נזכרות בערגה במעדנים החריפים-מתוקים-מושלמים ההם , אבל באותו רגע נפערו המרצפות תחתי וצללתי מטה מטה, איריס בארץ הפלאות הנוראות.
ולמה אני מספרת את זה? כי אתמול שאלה אותי המדריכה, "את רוצה ארוחה לתיירים? או ארוחה כמו שאנחנו אוכלים…." וכמובן שבחרתי באמת, ותוך שעה התיישבנו שלושתינו, סנל הנהג ודיפה המדריכה שלא מפסיקים לצחוק על ניסיונותיי הכושלים לעלות באוב מילים במליאלם, לארוחה על עלה בננה במסעדה צמחונית מקומית, חפה מכלי פלסטיק או זכוכית, למעט כוסות. הצלחות הן עלי הבננה (בתמונה האחרונה המלצר מפנה את הצלחות), האצבעות הן המזלגות. בסוף הארוחה מקפלים את עלי הבננה וזה האות שסיימת לאכול. אכלנו שני סוגי אורז לבן שלג עם מטבלי קארי צהוב, ירוק, כתום נועז וכתום עדין, יוגורט, דייסת קוקוס לקינוח ועוגיות שושנים מטוגנות ואני בטוחה שאבא שלי שם למעלה מת מצחוק.
אגב, שאלתי את דיפה, "איך הילד שלך מסתדר עם אכילה בידיים?" והיא החזירה לי, "באמת תהיתי איך הילדים שלך מסתדרים עם מזלגות."
