"וּבֵין מִלּותַי מוּאָר הַדָּם": הבוקר סיימתי לקרוא את הספר העדין הזה, יפה הלב הזה, המבכיא לעיתים והמחויך הזה, של גיורא פישר, חיוך שיש בו נחמה והשלמה על אף הלב השבור, ואני חושבת שהשורה הזאת "וּבֵין מִלּותַי מוּאָר הַדָּם" שמופיעה בשיר שכמעט חותם את הספר, (עקפו אותו חמישה שירים אחרים) משקף את רוח הספר כולו, ומעיד על האנושיות העזה הפורצת מתוך השירה של גיורא פישר, כמו אומרת, ״כן, מה לעשות, אני אמנם משורר, אבל עוד לפני כן ומעל לכל, אני אדם.״
אני נזכרת, אני ממש מקווה שאני לא מטעה, שדויד גרוסמן סיפר שאת ״נופל מחוץ לזמן״ כתב בעמידה. ממש ככה, כתב ספר שלם בעמידה. ואני חושבת ש״מה למדת מהסיפור?״ נמצא, ולא ברצונו של גיורא פישר, על אותו הרצף של ״נופל מחוץ לזמן״. כלומר, הלב השכול מכתיב את השירים ואת תהליך ההחלמה, כלומר, את הניסיון להחלים. ואת העובדה שהמשורר רוצה לשבת, ולא מצליח. רוצה לכתוב שירים אחרים, שלא קשורים לשכול, אבל על אפו נדחף השכול, לפעמים נוקש בעדינות על הדלת, לפעמים עומד בחוץ, אבל כל הזמן נוכח, ובסוף אפילו מכתיב את שמו של הספר, בבחינת המורה הגדול, המיתי, ששואל את גיורא פישר התלמיד, המשורר, ״נו, אז מה הבנת בעצם?״
זה ספר חובה לכל מטפל, בטח לכל ביבליותרפיסט, וגם לנו, האנשים, ברי המזל שיכולים להביט בצער העמוק והנורא הזה, בדם המואר והשותת שבין המילים, שבין הדפים, ולהישאר אנחנו.
Giora Fisher
שחרחורת