השקת פלא בסיפור פשוט

עשר תודות ועוד אלף:

1. לנוית בראל העורכת שלי, העילאית, הגאונה, (טפו טפו) זו היא שהגתה את "פלא", שראתה אותו לנגד עיניה בדיוק כפי שיצא בסופו של דבר. היה לה "חזון". כך כתבה לי במייל הראשון שאחרי קריאת הקובץ המטורף ששלחתי לה, כמה עשרות שירים בלי התחלה אמצע וסוף, בליל מבולגן של כל השירים שכתבתי בשנים האחרונות. למן הקריאה הראשונה שלה, בעוד אני מנסה להבין מה בכלל כתבתי, היא ראתה את הקובץ מאורגן כספר בסדר ברור וצלול כמי באר. "אני רואה ספר שמכיל חמש פואמות," היא כתבה לי, "או שלוש פואמות ושני מחזורי שירים." ואני נבהלתי. "מה פתאום." החזרתי לה בריפליי מבועת, ו"למי יהיה כוח, סבלנות וזמן לקרוא יותר ממאה וחמישים שירים ברצף…" ו"אנשים יניחו את הספר על המדף אחרי יולדות ואף אחד לא ימשיך פנימה." ו"כל השירים האחרים ילכו לאיבוד." הדפתי את הרעיון בכל כוחותיי, והיא התעקשה ולא ויתרה לי ועמדה על דעתה שככה בדיוק הוא צריך לצאת. ואחרי אין ספור מיילים ושיחות ודיונים ואפילו משבר אחד. שנשבר בסופו של דבר. ככה הוא יצא. "פלא". ובאף לא אחד מספרי הפרוזה שלי, לא קיבלתי כאלה תגובות וכל כך הרבה תגובות. אין ספור תגובות ואהבה שהחזירה לי את נשמתי. אני זוכרת את הפגישה המכרעת, באתי אליה לאוניברסיטה, ישבנו על קפה וקוראסון שנותר שלם, כי בעיקר בכיתי, והיא הסבירה לאט ובסבלנות בפעם המי יודע כמה, ועם אין ספור דוגמאות של פואמות ישנות וחדשות, כי היא גאונה, אני אומרת לכם, את כוחה המיתי של הפואמה. את כוחו של הרצף. האורך, הגודש, את כוחה השירה המתמשכת, את כוחה של הרוח ובעצם את כוחה של האמת שנכתבת ממקום חף מתלות במה יגידו או מה ירצו או מה יאהבו או לא יאהבו ומה מתאים לזמן ולרוח התקופה ולדור הטוויטר הזה שלנו, דור הבזק, דור השתי שורות ועשרים תווים גג.
חזרתי הבייתה ועשיתי כל מה שהיא אמרה לי. ובלעדיה לא היה לי הפלא הזה. אז תודה לה, ולגרשי שלה, (חמסה חמסה על שניהם) שהגיע איתה, יפים וחכמים ומוארים, אוהבת את שניהם עמוק עמוק.

2. לאלי אליהו, המשורר האהוב עליי בעולם, מכולם, הקורא הראשון שלי מאז שערך לי את "מכתוב" ומי ששירתו הצלולה, העדינה, הבוהקת, הווירטואוזית, השפיעה עליי באופן שאין לי די מילים להסביר.

3. לריקי כהן, חברתי אלופתי האהובה, שהשיר הראשון שנכתב ל"יולדות" וזכה להיכנס לאנתולוגיה הפמיניסטית המכוננת שלה, "את לא נולדת אישה" פתח את הדלת לפואמה כולה. הקריאה שלה ושל ליאת בן אדיבה, בת כיתה שלי מהתיכון, שהפכה לדולה ומיילדת אגדתית, גרמה לי להמשיך לכתוב את חווית הלידה ההיא, ולהבין מה בעצם קרה לי אז, באותן 36 או 48 שעות הרות גורל. אחריהן היו עוד עשרות אם לא מאות נשים שעודדו אותי וחיזקו אותי ונסכו בי כוח עצום להשלימה. ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה. תודה אחיות נשים שלי. בלעדיכן זה לא היה קורה.

4. לגל זיו ולנופר גבעוני המוכשרים והנהדרים והנדיבים לעילא שלקחו שירים שלי, הלחינו אותם וביצעו אותם והפכו אותם ליצירה אחרת, מלאה, מרגשת. כל כך תודה וכל אהבתי עליכם.

5. לטל פרידמן, חבר אהוב, שחקן וקומיקאי דגול אבל בעיקר בן אדם, איש של חן וחסד ורחמים, שכיבד אותי בנוכחותו, כל אורות ההצלחה וסנוורי התהילה לא סימאוהו לראות את הדרך ואת השביל ולא הגביהו את ליבו ואני כל כך מאושרת שכל המדינה התוודעה לאיש המהמם הזה, שמאחורי המרקע. מה גם שהוא זה שהציל אותי והלך לקנות צלחות חד פעמיות להניח את התקרובת, שהייתה עלולה להישאר בשקיות ולהפוך לתרחוקת…. (מרוב התרגשות שכחתי לקנות.)

7. להוצאת "ידיעות ספרים" המופלאה שלי, הבית שלי, החדר משלי שלי. לדובי איכנוולד ואייל דדוש המבוגרים האחראיים של הבית הזה, ההורים של הספרים שלי, אני אוהבת ומודה ומוקירה את ההשקעה העמוקה והנדיבה בספרים שלי ומתפללת שלא ייגמר לעולם.

8. לציפי גוריון האהובה מ"סיפור פשוט" שהזמינה אותי לעשות השקה בחנות היפהפיה הזאת, פינה של עדנה ונחמה בעיר הלבנה, ולכל הצוות הנהדר והמסור של המקום. לפני חודשיים ציפי כתבה לי, "את רוצה לעשות השקה אצלנו?" ואני, בלי לחשוב פעמיים, עניתי, "כן, בטח." לא ידעתי, שיהיה לי כל כך קשה לנחות אחרי ברלין. לא שיערתי שהגוף שלי יפתח אלרגיה קשה ומוזרה לעיר הזאת ובמשך שבועיים יתכסה בפצעים קטנים, חסרי פשר. ומי רוצה לחגוג את הספר שלה כשהיא נראית כמו מסננת? אבל שוב, ממש כ"פלא", מרגע שנחתתי בארץ החלימה האלרגיה. וכנראה גם הנפש שלי, בואו נודה על האמת.

9. לויקטור יצחק הנדיב והנהדר שהפתיע אותי ובא לצלם את הערב, הפתעה ענקית! בקרוב אעלה את תמונותיו. (כרגע מה שהצלחתי ללקט מפה ומשם, בעיקר מורד כהן ברזילי חברתי האהובה (והגאונה, אבל זה לפוסט אחר) ואורית צ'אושו שולים ששלחו לי תמונות וקטעי וידאו מגניבים….

10. תודה אחרונה ועוד אלף תודות לכל הקוראים והחברות והקוראות וכמה עוברי אורח שנראה להם מגניב ה"פלא" ונשארו ואפילו קנו אותו בסוף הערב, שבאו לחגוג עימי, כמה כמה תודה. כל כך הייתי מאושרת בבואכם.