שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

ברלין יום 9-10/7

ומני היקר, אל תשאל, אללי, אללי, צרה צרורה, שוד ושבר, פקדני אסון, אירוע רב נפגעת, אמנם יש בליבי עוד תקווה קלושה שהמשבר כלומר, שהפיאסקו הספרותי הקולוסאלי האוניברסלי הגלובאלי הזה עוד יפתר, אבל בהחלט ליבי הולם מדאגה וצער וחוסר אונים…
שכחתי את הכבל של המחשב בתיאטרון אקוד, שם הייתה לי אמש הרצאה….
הו, אלוהי המחשבים ענני! יומני ענני! מה עליי לעשות?
לא לא לא, איני בהולה רק מפני הדאגה לעצמי! (שאיני יכולה להמשיך לכתוב את הנובלה הקטנה והצנועה שהתחלתי לכתוב…). לא לא לא, אני בהולת דאגות לשלומו של הכבל האומלל… שהרי אנוכי במזרח ברלין והוא במרכז ברלין. תהום מפרידה בינינו! אני חושבת עליו, וליבי נמלא דאגה עצומה לשלומו. מה עבר עליו כל הלילה בשבי הגרמנים…. אני מדמיינת אותו, שחור וצנום, בודד בחשכת התיאטרון, לא יודע מילה אחת בגרמנית… אללי, יומני היקר, שא תפילה לשלומו! צא ופקוד את קבר דויד… בטוחני שזו מזימה שרקחו השמאלנים הקיצונים להרגני…. או הגרמנים הקיצונים… אההה פולסא דנורא…
אללי!
אין זאת אלא שעליי לחדול ולבזבז רגע ולצאת להצילו. כלומר, להצילני… אלא שאיני יודעת מה לעשות, לאן ללכת? למי לפנות? היכן נמצאת בכלל תחנת המשטרה הקרובה? האם אדע להסביר ליומנאי הגרמני את שארע? האם אוכל לגולל את השתלשלות האירועים?
הו, אלוהי המחשבים והכבלים, השכם להמציא פיתרון למכה שניחתה עליי!

בתמונה: המחשב הגידם, איטר יד ימינו.


התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

 

ומני היקר,
אז אתה כבר יודע שהכבל של המחשב שלי נשכח בתיאטרון אתמול. נשכח, כן? לא שאני שכחתי אותו חלילה. אלה השמאלנים הקיצונים שאשמים בפיאסקו הזה שאמר להורגני נפש. בכל מקרה, לא יכולתי להשתמש במחשב שלי, מה שאומר שלא יכולתי להמשיך לכתוב את הנובלה שלי, מה שאומר שהייתי חייבת לצאת למאבק על חייו של המחשב שלי, וזה מה שעשיתי, כמובן. אבל אל תשאל מה עבר עליי מאז… כלומר, תשאל, כי אני חייבת לספר למישהו, ואין לי למי. כולם פה מסביבי גרמנים ולאט לאט מתחוור לי שאתה היחיד פה שמבין עברית, חוץ מהמחשב שלי. אבל גם הוא כאמור היה כבר כמעט עליו השלום אחרי שהשמאלנים גנבו לו את הכבל.
אגב, רק אלוהים יודע מי הפיץ את השמועה שהגרמנים יודעים אנגלית מעולה, ברמה של שפת אם. איזה שפת אם ואיזה מעולה ואיזה בטיח. הם נתקעו אי שם בשנות השבעים עם דוקטור האפבייקד ומיסס קשטן.

בקיצור, דבר ראשון ירדתי לפקידת הקבלה במלון, והיא הסבירה לי בנועם גרמני שחנות המחשבים הכי קרובה נמצאת באלכסנדרפלאץ. רק שמעתי את המילה "אלכסנדרפלאץ" ידעתי שהשמאלנים עלו עליי וגילו שמעולם לא צלחתי את "ברלין, אלכסנדרפלאץ". בפעם הראשונה שניסיתי הגעתי עד עמוד 14 ונרדמתי, אבל לא וויתרתי, הבנתי שזה סוג של מלחמת התשה, ומי שנכנע ראשון הלך עליו, אז ניסיתי שוב. בפעם השנייה התקדמתי עד עמוד 25. בפעם השלישית הגעתי עד עמוד 40 וכן הלאה. בפעם השישית הייתי צריכה להתחיל הכל מהתחלה כי כבר לא זכרתי מה קרה בדפים הראשונים. אז ויתרתי. אבל מסתבר שלא באמת וויתרתי! כי בפסח האחרון, בעודי מאבקת את מדפי הספרים בחדרי גיליתי כי ברשותי שני ברלין-אלכסנדרפלאצים! כלומר, לא זכרתי אפילו שקניתי כבר פעם אחת את הספר המטרחן הזה, ולפיכך קניתי אותו שוב! פעם שנייה! אתה קולט??? בחיי. זה הזוי.
טוב, איפה הייתי? אה, כן. בלעתי את הרוק ושאלתי את פקידת הקבלה איך אני מגיעה הכי מהר לאלכסנדרפלאץ הזאת והיא התחילה לסמן לי את התחנות של האנדרגראונד על גבי מפת ממוזערת של ברלין. מיליון תחנות בגרמנית רהוטה. לא היה לי נעים להגיד לה שאני לא מצליחה להבין מילה ממה שהיא כותבת לי ושאני אפילו לא מצליחה להגות את שם הרחוב שאני מתאכסנת בו כבר שבוע אז אמרתי בקול "נראה לי שאני אלך ברגל." ועיניה אורו והיא אמרה, "כן, הכי טוב שתלכי ברגל." אז הלכתי ברגל, אבל בלי להבין שמדובר כמעט בשעה הליכה! ככה, עם המחשב על הגב, זה היה כבד, אבל לא התלוננתי, עד שפתאום התחיל לרדת גשם שוטף. מה זה שוטף. מסתבר שהשמאלנים הקיצונים יודעים לארגן אכבר גשם שוטף באמצע יוני בדיוק כשאני עם מחשב בתיק בדרך לאלכסנדרפלאץ. אז נכנסתי לאיזה חנות וביקשתי לקנות מטרייה. כשבאתי לשלם, הסתבר לי שהיא עולה, תחזיק חזק, 47 יורו. לא, כמעט התעלפתי. כאילו מה הם חושבים להם השמאלנים האלה, 47 יורו למטריה???
לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לקנות משהו קצת זול יותר, מעיל גשם. ב 7 יורו. זה לא היה כל כך טראגי אלמלא הוא היה צהוב כל כך ועם שיק של הקלוקס קלאן. נו. טוף.
אז הגעתי לאלכסנדרפלאץ. שאלתי מלא אנשים איפה חנות המחשבים הזאת ואף אחד לא ידע. לא נואשתי והמשכתי. ואז שאלתי איזה בחורה בחנות בגדים, "סליחה, את יודעת איפה יש פה חנות מחשבים? אמרו לי שצריכה להיות פה חנות מחשבים," והיא נדה בראש לשלילה בראשה וענתה לי, "אין פה חנות מחשבים, אבל אם את צריכה חנות מחשבים, הנה, יש לך פה," והצביעה על החנות דלת ליד.
שכה אחיה. נשבעת.
ואז נכנסתי לחנות, מה חנות. קניון מחשבים. ענקקקק. עליתי וירדתי וחיפשתי את האגף של העזרה הטכנית וירדתי ועליתי ובסוף, כשהגעתי אל היועץ הטכני, הוא מסתכל בגב המחשב ואומר, "המחשב הזה חלש מידי ויש לנו רק כבלים חזקים מידי שעלולים לפוצץ את המחשב." "די," כמעט בכיתי לו, הוא משך בכתפיו בצער ואמר, "אני יכול להזמין לך כבל אבל זה יקח קצת זמן…" "כמה?" שאלתי. "משהו כמו שבוע שבועיים,"
טוב, הבנת כבר. השמאלנים וכו.
ואז התקשרה מיכל המקסימה שהזמינה אותי להרצאה אתמול ואמרה לי, "תסעי לתיאטרון, פליקס המנהל יהיה שם עד 12:00. הוא יחפש לך את הכבל."
עכשיו, אני מסתכלת על השעון, 11:30. גשם זלעפות, אני מנסה לעצור מונית שתיקח אותי לתיאטרון, שלוש מוניות עוצרות, אבל לא לי. בסוף נדחפתי לאיזו מונית, בכיתי לו שיטוס, כי פליקס, לא הארנב, המנהל, יהיה בתיאטרון עד 12:00. אחר כך הוא הולך והלך עליי.
וזה נמשך ונמשך כי כשהגעתי לתיאטרון ב 11:50, חיפשתי את פליקס ולא מצאתי אותו, וכשכבר מצאתי אותו, הוא אמר לי בצער: "כן, מיכל התקשרה אליי…. אבל אני לא מוצא את הכבל…" במשך עוד רבע שעה חיפשנו את הכבל בכל החדרים הטכניים, בכל המדפים, היו שם איזה 100, אני לא מגזימה, זה תיאטרון, מיליון כבלים, מיליון שקעים, פנסים, מעבירים, בכל הצבעים והגדלים, מיליון, אבל הכבל שלי נעלםםםםםם. בסוף, כשכבר באמת נואשתי וחזרנו למשרד וביקשתי ממנו להזמין לי מונית, ראיתי את הכבל שלי מונח על אחד המדפים מעבר לגבו. מסתבר שהייתי צריכה להגיד שטקר!!!! לא כבל!!!

אמיתי.

בגלל שידעתי שלא תאמין לי צילמתי את עצמי במעיל הצהוב. 7 יורו.

התמונה של ‏איריס אליה כהן‏.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן