שחרחורת סופרת ומשוררת
יומני היקר 5/7/17
ברלין קיבלה את פני קודרת להפליא, גשם השחיר את המדרכות בשעה שהלילה איחר לרדת דווקא, פקידת הקבלה הייתה חשדנית, מתקשה להאמין שאשכרה הזמינו אותי לגרמניא, וביקשה הוכחות, לא היו לי, אבל מילא, שילמתי על החדר מראש ודעתה נחה, אבל אז המחשב בא לי ביציאה וסרב להדלק. גם העכבר האלחוטי לא עבד, חשבתי שאולי נגמרה לו הסוללה ולכן ניסיתי לגנוב את הסוללה של שלט הטלוויזיה, אבל מינהלת המלון כנראה שיערה שזה מה שעושות סופרות ישראליות כשהן מיואשות ולכן הבריגה את דלתית השלט כל כך חזק ומאמצי הצלת יום הכתיבה שלי עלו בתוהו.
בבוקר התמלא חדר האוכל הקטן בריחות בשר ושאר מריעין נקניקין. מסתבר שהגרמנים לא שומרים על כשרות וגם לא טבעוניים במיוחד. זו אולי הסיבה להתנהגותה של פקידת הקבלה, שהתחלפה למרבה המזל בזמן שישנתי.
אחד ממשלחת הסופרים לכנס שהוזמנתי אליו החליט לסרב להזמנה המגניבה ולהישאר בארץ בגלל שהוא עדיין לא ממש סולח לגרמנים.
עלה בדעתי שאולי צדק.
בכל מקרה, אני לא מתלוננת, כי הלחמניות היו טעימות וקיבלתי גם חתיכות של אננס לא משומר ואז מיה אחותי הציעה לי לעשות ריסטארט על המחשב, והופה הופה כאן זה כן אירופה והמחשב נדלק!
וככה יצא שמיה בוונקובר הסבירה למחשב הישראלי שלי מתוצרת סין שגרמנים שאוכלים אננס מיובא מתאילנד גם שמעו על הגלובליזציה.
ועכשיו חוזרת לכתוב את הסיפור שלי על הודו.
אבל הלב שלי בעזה.
וגם משפט יפה שעלה לי בטיסה: כנראה אין לשמיים אדמה.
