בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / רשימה למוסף סוף השבוע של מעריב
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

רשימה למוסף סוף השבוע של מעריב

מרי פופינס עד דני ידעני: סופרים מספרים על הגיבור שלהם

סנצ'ו פנצ'ו הניע את יהושע סובול לצאת בעקבות ההוזים, נסים קלדרון רוצה להיות כמו גיבורו של אמיל חביבי ומיכל דליות רואה בג'יין אייר כהתגלמות ההשתחררות מהתלות בגבר

אילנה שטוטלנד

/

07/06/2017 12:57

תגיות: שבוע הספר סופרים גיבורים
יהושע סובול, שמעון אדף ואיריס אליה

יהושע סובול, שמעון אדף ואיריס אליה. (צילום:רונן ללנה, יח"צ,אסף קליגר,לילך הברמן.CC BY-SA 3.0)

"מניעה אותי לצאת בעקבות הוזים שמתחזים ל'גדולים מהחיים'": יהושע סובול כותב על סנצ'ו פנצ'ו ("דון קישוט" של מיגל דה סראוונטס)

חִשבו על סנצ'ו. מה מניע את האיכר הפשוט הזה לצאת למסע נדודים בעקבות אביר מטורף? למה ומדוע האיש הארצי הזה מסכן את חייו בדבקותו בהוזה־הזיות, למרות שכבר בשלבים הראשונים של המסע הוא נוכח לדעת שהאיש רואה צל הרים כהרים, רואה בעדרי כבשים צבאות אויבים אדירים, רואה מציאות דמיונית שעליה הוא מסתער, ורואה אותו מתרסק פעם אחר פעם אל המציאות, שסנצ'ו מזהה אותה ממבט ראשון כמות שהיא, ולא כמו שהיא מצטיירת בדמיונו הקודח של דון קישוט. חידת דמותו של סנצ'ו הטרידה אותי יותר ויותר כשחזרתי וקראתי שוב ושוב את הרומן הפילוסופי המתעתע ביותר שנכתב. קפקא גורס שסנצ'ו הוא שמילא את כרסו בספרי אבירים, עד שדמיונו הקודח הצמיח את דון קישוט, וסנצ'ו יצא על חמורו ללוות את יציר דמיונו, שיצא למסעות מלחמותיו

"הפך את מלאכת החקירה לאמנות": שמעון אדף כותב על דני ידעני (סדרת "דני ידעני" של דונלד סובול)

השאלה מורכבת משהיא נדמית, ולכן התשובה מופיעה באחת: דני ידעני. באמת? דני ידעני? מכל הילדים החטטנים, הסקרנים, הנברנים, שגודשים את הספרות, הילדים המצותתים מבעד מנעול הדלת ומאזינים בסדקי החלונות, מהרייט המרגלת, דרך קלה בלומקוויסט, מחברי השביעייה הסודית ועד ננסי דרו, דווקא הוא?
שמעון אדף כותב על דני ידעני. צילום: רונן ללנה

שמעון אדף כותב על דני ידעני. צילום: רונן ללנה

כן, אין לי ספק שכן. ידעני, הגיבור של דונלד סובול, הוא בן עשר רגיל למראה, להוציא העובדה שמוחו הוא מצבור כביר של עובדות, וששכלו מושחז. למעשה, בפרבר האמריקאי שבו הוא גר, ושבו אביו הוא מפקח המשטרה, כבר שנה שהפושעים באים כולם על עונשם והפשעים נפתרים הודות לו. אבל הוא עצמו אינו מדבר על כך. הוא פותח סוכנות חקירות, שהמוטו שלה הוא 'אין בעיה ללא פתרון', וסאלי האימתנית והחכמה לא פחות ממנו היא עוזרתו, ובכל זאת, הוא ילד ככל הילדים. מה כובש בו כל כך?

נדמה לי שהילדים הבלשים והמרגלים האחרים שהזכרתי ובוודאי קסמו לי, היו בלשים ומרגלים מכוח היותם ילדים. הבילוש, הריגול, היו דרכם להתמודד עם עולם שרושת בקודים לא מפוענחים, במעשים תמוהים. הבילוש והריגול היו האמצעי להתמודד עם זרותם שלהם בעולם שנדמה ברור לאחרים. את זה הכרתי מעצמי. לעומתם, דני הפך את מלאכת החקירה והדרישה לאמנות שאינה תלויה בדבר. הוא הדגים, סיפור אחר סיפור, את העונג הפשוט שכרוך במחשבה עיונית, כמה המציאות מתעשרת גם כאשר בטוחים שהכל כבר ידוע ומוכר".
ספרו האחרון של אדף, “שדרך", ראה אור באפריל 2017

"כזאת אישה בדיוק אני רוצה לכתוב": איריס אליה הכהן כותבת על סת' ("חמדת" של טוני מוריסון)

לעולם אזכור איפה קראתי את הספרים ששינו את החיים שלי. אם הייתה זו המיטה הצבאית בטירונות, שרועה על השמיכה המכונמת, כשקראתי את 'רץ' של דויד גרוסמן או יושבת מול ההגה במכונית הקיה האפורה, הרעועה, בחזית הבית, כשהמפתח תקוע בחריר ההתנעה, לא מצליחה לצאת מהמכונית,

איריס אליה-הכהן כותבת על סת'. צילום: לילך הברמן, CC BY-SA 3.0איריס אליה-הכהן כותבת על סת'. צילום: לילך הברמן, CC BY-SA 3.0

כשקראתי את 'אני ולא מלאך' של אלי אליהו. אבל את קריאת 'חמדת' אני זוכרת על פרטי פרטיה: עד רמת המיטה בהרכבה עצמית של איקאה, עד רמת נטיפי הבדולח הנוצצים על עצי המייפל שנשקפו אלי מהחלון – גרנו אז בבוסטון, והיה זה ערב חג המולד של שנת 2010 – עד רמת התאורה האיומה בדירה האמריקאית, כשבאין מנורות קבועות בתקרה הסתפקנו באהיל על רגל שמצאנו ברחוב ואף פעם לא הטיל את האור לכיוון הנכון, התקשיתי לפענח את הכתוב, ועד רמת החלום שפקדני באותו לילה ובו הייתי אני סת', הגיבורה של חמדת, נמלטת מרודפיה, נכבלת ומעונה עד זוב דם. התאהבתי בה והזדהיתי עמה עד כלות. חלמתי שגם על גבי חרצו בסכין ענפים־ענפים, עץ דובדבנים שלם. אני זוכרת שאחרי שסיימתי לקרוא התיישבתי וכתבתי סיפור קצר, על אודות אישה שמגבה צומח עץ, בהשראת סת', כמובן, והסיפור הקצר הזה הפך להיות הפרק הראשון של 'מכתוב', ספר הביכורים שלי.

ימים אחרי הקריאה התהלכתי ברחובות הקפואים, אנה ואנה, הלוך ושוב, משתדלת לא להחליק על הקרח, דולקת אחר קרני שמש רגעיות, נדירות, מתפעלת מיופי העצים הקריסטליים ומדמיינת את סת' הולכת לידי, לצדי, אישה שחורה, חזקה ונחושה, שחיה בגבול הדק הזה שבין פנטזיה למציאות, בין אמת לבדיה, בין עצב לצחוק, בין ברוטליות לעדנה. וידעתי, כזאת אישה בדיוק אני רוצה לכתוב".
ספרהּ האחרון של אליה כהן, "פלא – פואמות ושירים" (ידיעות ספרים), ראה אור במאי האחרון

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן