ריאיון ברשת ב' עם ליאת רגב על מצב הסופרים והסופרות העבריים: להאזנה
אתמול ב'ידיעות אחרונות' כתבתי על מרחבי השירה החדשים:
מביאה את הפיסקה החשובה:
"… אלא שעם השתלטות הרשת על חיינו וייסוד מדינת פייסבוק, השירה זוכה לפריחה חדשה, וזה קורה לא רק אצלנו אלא בכל העולם. לא צריך להיות סטטיסטיקאי דגול כדי לזהות את העלייה החדה במספר צרכני השירה, קוראים וכותבים. כולם כותבים היום: הסוגה, הנשענת על זיקוק וצמצום, הולמת את סף הריכוז הנמוך שפיתחנו ואת התביעה לסיפוק מיידי. לא צריך גם להיות חוקר ספרות מדופלם כדי לזהות את השינויים העצומים שחלו באופני כתיבת השירה, במנעד שלה, ובעובדה שהיא זולגת, למעשה מתנחשלת, למרחבים חדשים.
לא עוד רק שירת הגוורדייה המונה כמה משוררים קאנוניים, אלא שירת ההמונים. לא עוד שירה חידתית, מתנשאת, של היכלות שן ויודעי ח”ן, אלא שירה נהירה ונגישה מכל הסוגים והמינים והדעות, וגם הכישרונות, ואצל כולם בולטים החירות האמנותית, האמונה בזכות לכתוב, הצורך לכתוב.
השירה החדשה הזו חפה מחוקים וכללים ונוסחאות וניסיונות לשאת חן בעיני העורך הספרותי הכל־יכול. לא עוד שירה הנכתבת בפנקסים ועפרונות, אלא שירה מוקלדת, דיגיטלית, על פגמיה וחסרונותיה. לא עוד שלושה או ארבעה מוספי ספרות אליטיסטיים, אלא עשרות כתבי עת מקוונים ובלוגים של שירה, ושירה שנכתבת הישר לדף הבית ברשתות החברתיות ונפוצה לקוראים על ידי שיתופים. יש שירים שהופכים אפילו לויראליים. אלפים משתפים את חבריהם בטקסט שכתב אלמוני ונגע בליבם. וגם לא עוד ערבי שירה מנומנמים בפני קהל של שני בני משפחה וכמה חברים עגומי מבע, כי אם ערבי שירה גדושים בהמון אדם מכל הגילאים הצבעים והמינים.
איכשהוא נדמה לי ששימבורסקה מסתכלת עלינו מלמעלה ומגלגלת בראשה שורה חדשה: “וּבְכֵן, רַבִּים אוֹהֲבִים שִׁירָה!”
בעריכת חמוטל דגני המופלאה. אוהבת אותך, אחותי.