אתחיל מגילוי נאות- איריס אליה כהן, היא העורכת המופלאה שלי וחברה אהובה. יחד עם זאת- אני ממש בטוחה שכל מילה שאכתוב בפוסט הזה מהשורה הזו ואילך היתה נכתבת גם אילולא כך, יתרה מכך, האהבה שלי אליה התחילה מהכתיבה.

בפוסט על ספר השירים הקודם שלה, ״שחרחורת״ ציינתי את העובדה שהיא זו שהחזירה אותי לקרוא שירה.

ספרה החדש כשמו כן הוא ״פלא״. בדיוק כמו הכותבת עצמה, הוא מלא בהשתאות. לא רק מיופיו של העולם, כי אם גם מכאביו, מעוצמת הרגשות,מדברי הילדים, ובעצם מכל רבבות הפריטים שיוצרים את הפלא שקרוי החיים.

נדמה לי שיותר מכל דבר מה שהופך את ספריה של איריס לפלאי פלאים, הוא שהפרוזה שלה פואטית, והשירה שלה מספרת סיפור.

זו שירה שמתבוננת, החוצה ומיד פנימה חזרה. לעונות השנה, לזוית הצמיחה של העץ, לצבע השמיים אין משמעות ללא ההשתקפות בתוך הנפש, וללא ההרהור על הנפש כחלק מאותו טבע.

השירה שלה, מבחינה היטב בכאב, ותעיד על כך הפואמה המיוסרת ומייסרת ״יולדות״ (אליה אתייחס בהמשך), אך היא אינה מצליפה במרירות, או מתעטפת בגלימת הציניות. היא מגישה את הכאב, כמו את האהבה, סומכת על הקוראים שלה, וסומכת על מושא הכתיבה שיש בו עוצמה מספיקה לעמוד בזכות עצמה, ללא צורך במחוות מלודרמטיות או התחכמויות.

היא מזמינה את הקורא לחוות את פלאי העולם דרך עיניה, גם כשהן דומעות בייסורים וגם כשהן בוהקות בתשוקה.

הפואמה ״יולדות״ אחת מתוך שלוש פואמות כפי שאמרו כבר לפני היא יצירת מופת, ומן הראוי לחלק אותה בכל קורס הכנה ללידה, לרופאים, למיילדות, במחשבה שניה ראוי ללמד אותה בשיעור הראשון בכל בית ספר לרפואה ובכל בתי הספר למגדר.

אני, שילדתי רק בניתוח קיסרי וחוויותי היו שונות מעט, עדיין מצאתי את עצמי מזדהה, דומעת,