בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / "כותבת במקל כורכום" – לצילה זן בר צור ההמלצה שלי לשבוע הספר
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

"כותבת במקל כורכום" – לצילה זן בר צור ההמלצה שלי לשבוע הספר

וזאת ההמלצה שלי לשבוע הספר, אין לתאר את יופיו של הספר הזה, "כותבת במקל כורכום" של Tsila Zan-bar Tsur שבראה עולם כתיבה חדש, לדעתי. אף אחד, אף אחת, לא כותבת כמוה. (אפשר לקנות ממנה ישירות)

התמונה של ‏‎Tsila Zan-bar Tsur‎‏.
Tsila Zan-bar Tsur

"אל תביטי על שבילים שסוליות ישנות השאירו בם עקבות, תביטי על השבילים שעוד לא דרכו בהם".

ככה אני עומדת הבוקר על המדרכה, מחבקת את ילדתי האהובה היוצאת למסע חדש בחיים שלה ולוחשת ללב שלה את מה שסבי אמר לי כשאני הייתי ילדה.

שלושה סיפורים עלי ועל סבא שלי
***

1.
עץ התות

בילדותי הייתי מלווה כל יום את סבא שלי העיוור לבית הכנסת לתפילת מנחה ומחכה לו מתחת לעץ התות עד אשר יסיים את תפילת הערבית. באחד הפעמים גישש סבא במקל שלו אל עץ התות ואמר לי: אני שומע את זחלי המשי טווים בעבורך פְּלָאס-י נְמָאז [שטיח תפילה] ובעבורי כֵּפָאן [תכריכים]. אז ניסיתי לשמוע ולא הצלחתי. היום אני מנסה להקשיב.

2.

אימון קליגרפי

על אף עיוורונו סבא מאמן אותי בכתיבה קליגרפית כמו שהוא למד בהֶרָאת.
אלף שָפָּארַכּ [פרפר קטן] בית אֵגָ'אק – [כּירת בישול] גימל פָּאי לָאנְג [רגל צולעת] אני כותבת בשקדנות, וסבא מעביר את האגודל המוכתם בטבק על האותיות שלי. כשאני מתחילה להתייאש, סבא מאמן אותי ברווח שבין האותיות.
שם זה הכי קשה, הוא אומר לי.
זה הכי קל, אני מחזירה לו, שם אני נחה.
לפתע סבא בוכה. האצבעות שלי מתאבנות על המחברת. הוא אומר לסבתא בשפה שלהם שהוא פוחד למות, וסבתא שותקת. סבא ממשיך לבכות, ואני מבריקה לו פתאום בשפה שלהם: סבא, למות זה להיות כמו ברווח שבין האותיות. שם זה הכי קל. שם אתה נח.

3

הלוחש לציפורים

"העצמות שלי עייפות," סבא לוחש לציפורים.
אני לוקחת אותו יד ביד לבית הכנסת של חכם סוּלִימָאן. "אתה רוצה לנוח?" אני שואלת בלחש כמוהו, רוכנת מטה ומושיבה את סבא על אבן בשביל.
"חֵ'יילִי חוּבּ [טוב מאוד]," הוא מודה לי, לציפורים ולאבן שעליה הוא יושב.
"כמה עקבות של סוליות יש על השביל?" סבא מפנה את תשומת לבי, ואני מתחילה לספור בעיון. סוליות של סנדלי ילדים, סוליות של כפכפי עץ, סוליות של נעלי גברים, סוליות של נעלי נשים.
"אל תביטי על שבילים שסוליות ישנות השאירו בם עקבות, תביטי על השבילים שעוד לא דרכו בהם," סבא לוחש בשפה שלו. סבא מוציא נָאן [לחם] מכיס מעילו ומפורר לציפורים, קד קידה לאבן ומושיט את ידו האחת למקל ההליכה ואת ידו השנייה לכף ידי הקטנה.

***

מתוך: כותבת במקל של כורכום
הציור: מיניאטורה פרסית, המאה ה- 177.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן