שחרחורת סופרת ומשוררת
פלא- איריס אליה כהן.
העלילה בשני משפטים: אוסף של פואמות ושירים.
מה? שירה? כן כן. שירה, אתם קוראים נכון ואתם בעמוד הנכון. למעשה- ספר השירה הקודם שכתבתי עליו היה גם הוא של איריס, וכמו קודמו גם הוא תענוג.
למעשה הספר הזה היה ראוי לצאת ולו רק בגלל פואמה אחת. פואמה שלדעתי צריך לתרגם לכמה שפות, ולחלק אותה בכניסה לחדר לידה, לקרוא אותה יחד בקורס הכנה ללידה, להקרין את איריס קוראת אותה בסוף כל פרק של בייבי בום ולדאוג שתגיע לכל יולדת באשר היא, כי החיים- הם לא בייבי בום. הם לא מתיקות וצלצולים ו"סיבה טובה" של אריק סיני. החיים הם גם לידות קשות, וחוויות לא קלות בכלל, וזה בדיוק מה שהפואמה האדירה "יולדות" מתארת. עם רפנרנסים לשירי מלחמה ישראלים, רפרנסים תנ"כים ומה לא, איריס מתארת את חווית לידת בתה הבכורה, שהיתה קשה עד מאוד. הפואמה הזו, שחלקים ממנה פורסמו בעבר, אבל רק עכשיו מתפרסמת במלואה, מצמררת בכמה היא חזקה, מרגשת, מותחת, כואבת וסוערת. אני שוב קלישאתי, אבל במקרה הזה? וואו. הכל מגיע לה.
מעבר לפואמה ההורסת הזו, יש כאן ספר מאוד נשי (אם כי גם אני כגבר מאוד נהניתי ממנו). יש כאן שתיים וחצי פואמות נוספות, ועוד כמה שירים בודדים.
פואמה אחת עוסקת בפרידה מבן הזוג שלה. גם כאן האפיות שלה מאוד חזקה, בדיוק כמו ביולדות, בזכות האפיות הזו מצליחים להתחבר אליה חזק מאוד, וגם פה לחוות את שלל הרגשות והשלבים שעוברים במהלך הפרידה הזו, אתה ממש מרגיש כאילו אתה שם איתה, לצידה, חווה איתה הכל, וזה מעיד על הכשרון שלה.
פואמה נוספת עוסקת במסע שלה להודו. לפואמה הזו אישית פחות התחברתי. לטעמי יש שם יותר מדי חזרתיות על אותו הדבר, עוד פעם תאור של אותו נוף, שוב הירח והכוכבים וזה די עומד במקום ולא מתקדם מספיק, ופתאום מגיע הסוף בהפתעה. בניגוד לקודמות שבהן היתה התקדמות, כאן הכל סטטי.
חצי פואמה ועוד כמה שירים עוסקים ביתמות שלה (כמו גם באוסף השירים הקודם, שחרחורת) ובנשיות, בהוויה הנשית של כל מיני אירועים. כגבר בעיני זה היה מרתק להבין את ה"צד השני", לראות איך אישה חווה כל מיני אירועים שאני כגבר חווה בצורה שונה. דווקא מתוך שירה ולא מתוך כתיבה רגילה, ההוויה והחוויה עוברות בצורה רגישה יותר, ישירה יותר, עמוקה יותר ומעניינת יותר.
שורה תחתונה: חווית הקריאה של ספר השירים הזה היתה שונה לגמרי ממה שאני רגיל אליו בשגרה, אך היא היתה בעיני עוצמתית ומרתקת.
שחרחורת